מוות וחיים – מה עדיף: לחיות או לא לחיות?
האם טוב יותר לחיות מאשר לא לחיות? האם אדם צריך לפחד מהמוות, והאם הפחד הזה בכלל מוצדק?
כמו כן, יש לחקור האם העובדה שאדם מעדיף לחיות על פני למות מהווה הוכחה לכך שלבני אדם טוב יותר לחיות. לכאורה, ניתן לטעון שעצם ההעדפה האנושית לחיים מוכיחה כי החיים אכן עדיפים על המוות; שכן, אילו החיים לא היו טובים יותר מהמוות, אנשים לא היו בוחרים בהם שוב ושוב.
המאזן הפשוט: טוב מול רע
במבט ראשון, אפשר לומר שהעניין תלוי בשאלה אחת: האם במהלך החיים האירועים הטובים מרובים מהאירועים הרעים, האם הרעים מרובים מהטובים, או שמא הם שווים זה לזה?
אם הדברים הטובים רבים מהרעים – טוב יותר לחיות.
אם הדברים הרעים רבים מהטובים – טוב יותר למות.
אם הם שווים – אין זה משנה אם לחיות או לא לחיות.
לפי קו מחשבה זה, כל שעלינו לעשות הוא לבדוק האם בחיים הדברים הטובים עולים על הרעים, ועל פי התוצאה לקבוע האם עדיף לחיות או למות.
הפרמטר הנוסף: השיפוטיות הסובייקטיבית
אלא שגם אם נגיע למסקנה שהדברים הטובים בחיים שווים לדברים הרעים או אפילו פחותים מהם, עדיין אין בכך הוכחה שהחיים אינם טובים מהמוות. זאת משום שבחישוב הכללי יש לכלול רכיב נוסף: השיפוטיות של האדם כלפי עצם קיומו.
כדי לנתח זאת, עלינו להבין תחילה מה קורה לאדם לאחר המוות – האם הוא מפסיק להתקיים או שקיומו ממשיך – ולבחון את העדפותיו בכל אחת מהאפשרויות.
אפשרות ראשונה: המוות כחידלון מוחלט
אם נניח שכאשר אדם מת הוא מפסיק להתקיים ואינו מודע עוד לקיומו, הרי שבבואנו לבדוק האם החיים עדיפים על המוות, עלינו לשקלל שתי נקודות מבט שיפוטיות המשפיעות על מאזן הטוב והרע:
- עצם חוויית הקיום לעומת היעדרה: מה עדיף – קיומה של מערכת המכילה טוב ורע (אפילו אם הרע גובר על הטוב), או היעדר מוחלט של מערכת כזו? בחיים קיימת חוויה של טוב ורע, ואילו במוות (תחת הנחת החידלון) אין כל חוויה – לא של טוב ולא של סבל.
- ערכו של עצם הקיום: כיצד האדם תופס את עצם היותו קיים, במנותק מאיכות חייו? ישנם אנשים שהדבר החשוב להם ביותר הוא עצם קיומם, כפי שנאמר: “וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו”. לעומתם, ישנם אנשים שעבורם הקיום כשלעצמו אינו בעל ערך עליון.
מכאן נובע שהעדפת האדם לחיות אינה נגזרת רק מכמות האירועים הטובים או הרעים הפוקדים אותו, אלא גם מהאופן שבו הוא שופט את עצם הקיום ואת חוויית הניגודיות שבין הטוב לרע.
השפעת תפיסת העולם על השקלול הסופי
מערכת השיפוט הזו משתנה מאדם לאדם:
מחד גיסא, אדם אחד עשוי להרגיש שאם קיים סבל כלשהו בחייו, הוא מעדיף שלא להיות קיים כלל. הוא אינו מוכן לשלם את מחיר האפשרות לסבול, ומעדיף את החידלון.
מאידך גיסא, אדם אחר עשוי להיות מוכן לסבול הכל ובלבד שימשיך להתקיים, מתוך תפיסה שהעדר הקיום גרוע בהרבה מחיים שיש בהם רוב סבל.
לסיכום, ישנם שלושה מצבים שהאדם שופט ומעריך: חוויית קיום, חוויית קיום שיש בה טוב ורע, והיעדר קיום. הצירוף של שלושת הפרמטרים הללו קובע האם בפועל יוותר לאדם טעם לחיות:
- מאזן האירועים: כמות האירועים הטובים מול הרעים בפועל.
- הקיום מול החידלון: הערך הרגשי של עצם הקיום לעומת היעדר קיום.
- חוויית הניגודיות: הערכת חוויית החיים (גם כשהרע גובר) בהשוואה לשקט של החידלון.
אם אדם חווה את חייו כרעים, ובמקביל הוא אינו מייחס ערך חיובי לעצם הקיום או לחוויית הטוב והרע על פני החידלון – שקלול שלושת הפרמטרים יוביל למסקנה שהמוות עדיף עבורו מהחיים, והוא אכן יעדיף למות.
יוער כי כל הניתוח האמור מבוסס על ההנחה המוצאת שבמוות האדם חדל מלהתקיים ומלאבד את מודעותו. אם, לעומת זאת, האדם מאמין שהמודעות והקיום נמשכים גם לאחר המוות – הרי שחשבון הכדאיות של החיים מול המוות עשוי להיות שונה.
