אפריל 2026

האם לאלוהים יש גוף? בין פשט המקרא לבין ההיגיון האם לאלוהים יש גוף ודמות הגוף? ומה הכריח את חכמי ישראל לומר שאלוהים אינו גשמי, למרות התיאורים הרבים בתורה שנראים לכאורה כסותרים זאת? עדות המקרא מול דרך ההיגיון מי שקורא בתורה כפשוטה יכול להתרשם שלאלוהים יש דמות וגוף. הוא מתואר כמי שמדבר כבן אדם: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים […]

האם לאלוהים יש גוף? כשקוראים בתנ”ך, קל לקבל את הרושם שלאלוהים יש דמות אנושית. פסוקים כמו “נעשה אדם בצלמנו” או תיאורים שבהם אלוהים מדבר ורואה, גורמים לנו לדמיין ישות בעלת גוף. אולם כשמפעילים את ההיגיון, התמונה משתנה. הסיבה לכך פשוטה: גוף הוא דבר מוגבל, הוא תופס מקום, משתנה וסופי. אם נתאר את אלוהים כבעל גוף,

טוב בלי רע – אשליה או מציאות? האם אנו באמת רוצים טוב בלי רע? האם ניתן בכלל לדמיין מצב כזה, והאם אדם יכול לרצות דבר שאין ביכולתו לדמיין? הרצון מול הדמיון מצד אחד, אם נשאל את עצמנו: “האם אנו רוצים טוב מוחלט ללא רע?”, התשובה המיידית תהיה “בוודאי”. אולי זהו הרצון העמוק ביותר שלנו. מצד

כשמישהו חווה חוויה טובה דרך סמים, עולה שאלה פשוטה: זה באמת הסם שעשה את זה, או משהו שקרה בתוך הראש? יכול להיות שהסם לא יוצר את ההרגשה עצמה, אלא משנה את הדרך שבה אנחנו רואים ומפרשים את המציאות, ומהשינוי הזה נוצרת החוויה. אם זה נכון, אז עולה מחשבה מעניינת: אולי אפשר להגיע לחוויות דומות גם

מי שחווה חוויה טובה באמצעות שימוש בסמים, מה קרה שם? האם אפשר לשחזר את אותה חוויה ללא הסמים? ראשית כול, צריך לבדוק עד כמה החוויה הזאת אכן טובה: האם רוצים אותה באופן קבוע? האם יש בה רק יתרונות או גם חסרונות? והאם אותם יתרונות הם זמניים? הרבה פעמים מרגישים חוויה טובה רק באופן זמני, משום

מה בין יום העצמאות להשכלה, לקִדמה ולנאורות? היהודים שהיו מובילים בקִדמה, בנאורות ובהשכלה היו החלוצים שבחלוצים לתקומת המדינה. נכון, יסודות הדת היהודית היו קיימים, ולא רק היו קיימים אלא גם היוו השראה לחלוצים בעלי ההשכלה והקִדמה, כגון הבחירה בארץ ישראל ולא באוגנדה. אך הדת היהודית ונושאיה, בעיקר בשל חולשתם הרוחנית והחברתית, לא היו מן החלוצים

אם המטרה היא להביא ילדים זה מובן. אבל אם לא, אז למה? התשובה הפשוטה היא: כי זה מהנה. אבל רגע, למה זה מהנה בכלל? יתרה מזו, אם ההנאה הייתה נובעת רק מהפעולה עצמה, לא היו כל כך הרבה הבדלים והעדפות: עם מי, מתי, איך, איפה וכמה, וכולי. כל שכן, שהמגע הפיזי כשלעצמו הוא ניטרלי, ואינו

ביאור השאלה: אם אנשים מקיימים יחסי אישות כדי להביא ילדים, הדבר מובן. זו הדרך הטבעית והנפוצה ביותר להולדה, ולכן כאשר איש ואישה רוצים ילדים, טבעי שישתמשו באמצעי זה. אלא שכאן עולה השאלה: אם זו אינה המטרה, מדוע אנשים מקיימים יחסי אישות? יש מי שמניח שהרצון להביא ילדים הוא חלק מהטבע, ולכן אינו שואל מדוע קיים

פחד נוצר כאשר אדם אינו רוצה שיתרחש דבר מסוים, ובו בזמן חושב שיש סיכוי שאותו דבר אכן יתרחש. לדוגמה: אדם מפחד להפסיד את כספו, משום שהוא אינו רוצה להפסיד אותו, ובמקביל חושב שיש אפשרות שהדבר יקרה. אם אדם רוצה להתמודד עם פחד זה, עומדות בפניו שתי דרכי גישה עיקריות: אפשרות אחת: לנסות להבטיח לעצמו שהדבר

טיפול בפחד – שכנוע עצמי או הבנת האחדות? פחד נוצר כשאני לא רוצה שיקרה משהו אבל חושב שיש סיכוי שהוא כן יקרה. יש שתי דרכים להתמודד: דרך אחת: לשכנע את עצמך שאין סיכוי שזה יקרה. דרך שנייה: להבין שהכול אחד ואז אין באמת ממה לפחד. לכאורה, אם מצליחים באחת מהן – הפחד נעלם. אבל כאן

טענה: מאחר שהחלטות האדם הן תוצר של מכלול המחשבות שלו, ומה שמבדיל בין אדם אחד לאחר הוא ההבדל בין מכלול המחשבות, לכן אם היו לנו המחשבות של אנשים אחרים היינו מתנהגים וחושבים בדיוק כמותם, ואם להם היה את מכלול המחשבות שלנו הם היו בדיוק כמונו. השאלה היא האם זה באמת נכון. כלומר, האם נכון שהחלטות

אדם עשוי להרגיש משועבד כאשר אומרים לו מה לעשות. לעיתים הוא מגיב לכך דווקא בסירוב, מתוך רצון לברוח מתחושת השעבוד. אך לא פעם, גם כאשר הוא מסרב, מתוך רצונו שלא לעשות את מה שנאמר לו, הוא עדיין ממשיך להרגיש משועבד. כלומר, בשני המצבים הוא חווה שעבוד: כאשר הוא עושה את מה שאומרים לו, הוא מרגיש

אדם רוצה להיות חופשי ולכן הוא לא עושה מה שאומרים לו. אבל אז הוא מגלה שגם הרצון שלו לא לציית משעבד אותו. כלומר, או שהוא משועבד לאחרים, או שהוא משועבד לעצמו. אבל אולי הבעיה עמוקה יותר: לא מי שולט בו, אלא עצם זה שיש בו רצון שמפעיל אותו. כי גם כאשר הוא עושה את רצונו,

השאלה עצמה מניחה הנחת יסוד: שאנשים צריכים לחשוב בהיגיון. ועל בסיס הנחה זו נשאלת השאלה מדוע אנשים חושבים שלא בהיגיון? אך האם הנחת היסוד הזאת נכונה? מי קבע שאנשים חייבים לחשוב בהיגיון? ואולי כלל אין חובה כזו? לעיתים זו מחשבה ילדותית במקצת, ההנחה שכולם צריכים לחשוב כפי שאני חושב. אך מי אמר שאחרים חייבים לחשוב

רגע לפני ששואלים למה אנשים לא חושבים בהיגיון, צריך לשאול שאלה פשוטה יותר: מי אמר שהם צריכים לחשוב בהיגיון? ואולי בכלל מדויק יותר לשאול: לא למה הם לא חושבים בהיגיון, אלא למה הם לא חושבים כמו שנראה לי הגיוני. אבל גם כאן עולה שאלה: מי אמר שהם צריכים לחשוב כמוני? האמת הפשוטה היא שגם אני

יש מצבים שאדם אינו רוצה בהם, אך כאשר הוא מבין שהם מחויבים — הוא לומד להכיל אותם, לקבל אותם, ולהפחית את ההתנגדות אליהם. כך למשל, אדם שחלה במחלה שאינו רוצה בה, אך ככל שהוא מבין שהיא הכרחית או בלתי ניתנת לשינוי, הוא מתחיל להכיל אותה ולהתנגד לה פחות. כך גם כאשר אדם מפסיד כסף: בתחילה

כשקורה משהו שלא רצינו, מחלה, הפסד, מצב נתון עם הזמן, אם מבינים שזה מחויב, מתחילים לקבל ולהתנגד פחות. אבל מה עם הרצון עצמו? נניח: אתה רוצה משהו ואין אותו. יש כאן שני סוגי סבל: גם מהחוסר עצמו, וגם מהרצון שלא יהיה לך את הרצון הזה. כלומר לא רק המציאות מכאיבה, אלא גם הרצון. אז מה

אם תמיד חייב להיות סבל — כיצד ייתכן מצב הפוך? ואם זה אינו מתיישב עם דברים אחרים — האם זו בכלל בעיה? ייתכן שהשאלה עצמה שגויה. במקום לשאול “איך זה מסתדר עם משהו אחר”, נכון יותר לשאול: מי אמר שזה נכון? ולפני כן — מה זה בכלל אומר? לא כל טענה חייבת להתיישב עם טענות

האם על בית המשפט להתערב במינוי השר בן גביר? תשובה: אינני יודע. כדי שתהיה לי עמדה מגובשת, עלי ללמוד לעומק את החוקים הרלוונטיים ואת טענות הצדדים כפי שהוצגו בבית המשפט; רק אז אוכל להביע דעה עניינית. קיימים אנשים שהידע המשפטי שלהם פחות פי אלף משלי, ובכל זאת הם מחזיקים בעמדה נחרצת. ישנם כאלו שבלי להכיר

זו אחת השאלות המטלטלות ביותר — אך גם אחת המוטעות ביותר, כאשר אינה נבחנת עד היסוד. השאלה הזו נשענת על הנחה סמויה: שאלוהים מובן דרך הקטגוריות האנושיות שלנו. האדם מדמה את האל מתוך עצמו — ואז שופט אותו לפי אותם דימויים. אם יש לאדם רגשות — הוא מניח שגם לאלוהים יש רגשות. אם הוא חש

יש כאלה שאומרים שאין שליטה על המחשבות, ורק על המעשים והדיבורים יש שליטה, ולכן לא שייך לצוות על המחשבות. האם באמת אין שום שליטה על המחשבות? יש כאלה שאומרים: גם אם נאמר שאין שליטה על המחשבות, עדיין יש שליטה על מחשבות התלויות במעשים ודיבורים. כלומר, באמצעות עשייה או הימנעות ממעשים ודיבורים מסוימים ניתן לעורר או

האם הרעיון שלפיו יש שליטה על הפעולות אך אין שליטה על המחשבות הוא נכון? התשובה תלויה בשאלה מי אחראי על הפעולות. אם המחשבות הן האחראיות על הפעולות, ועל המחשבות אין שליטה, ואם המחשבות מחייבות את הפעולות – אזי בהכרח שגם על הפעולות אין שליטה, בדיוק כפי שאין שליטה על המחשבות, שהרי הפעולות הן תוצר של

יש הטוענים: על הפעולות יש שליטה, אך על המחשבות אין. אבל אם הפעולות נובעות מהמחשבות – איך ייתכן שתהיה שליטה על הפעולה בלי שליטה על המחשבה? אולי נאמר שיש גורם נוסף – הרצון. אך גם כאן עולה שאלה: האם הרצון עצמו הוא כמו מחשבה? ואם כן – גם עליו אין שליטה. מכאן מתברר: הכול תלוי

אלוהים והעולם – עולם נצחי או נברא? שאלה: אם העולם קדמון, כיצד הגענו לנקודת הזמן הנוכחית? הרי לא ייתכן, לכאורה, שהעולם עבר אין־סוף זמן בעבר עד שהגיע לרגע הזה. משום כך יש הסוברים שחייבים לומר שהעולם נברא ואינו נצחי. אלא שיש לחדד נקודה יסודית: אין זה מדויק לומר שהעולם קיים “אין־סוף זמן” באופן מוחלט, משום

אומרים: אם העולם קדמון — איך הגענו עד היום?הרי אי אפשר לעבור אין־סוף זמן. אבל גם אם נאמר שהעולם נברא — מיד עולה שאלה:מה היה לפני הבריאה? וכמה זמן עבר עד שהיא קרתה? כלומר: גם “עולם נברא” לא פותר את בעיית האין־סוף. אולי הבעיה בכלל במקום אחר. כמו במספרים:יש אין־סוף מספרים לפני 3 — ובכל

לפעמים אנשים מבלבלים בין חקר האמת לבין חקר מה שאנשים חושבים. גם אין הכרח שתהיה סתירה בין האמת לבין למה אנשים חושבים, אך לעיתים שני התחומים מתערבבים זה בזה. כדי לברר זאת, יש להבחין בין שני דברים: ראשית, האם האמת ומה שאנשים חושבים הם אותו הדבר או לא; ושנית, האם אנו מבקשים לחקור את האמת

לפעמים אנחנו בכלל לא מחפשים את האמת. אנחנו מחפשים הסבר למה אנחנו כבר חושבים משהו. ואז זה נראה כמו חיפוש אמת – אבל בפועל זה חיפוש הצדקה. גם אין הכרח שתהיה סתירה בין האמת לבין מה שאנשים חושבים, אבל יש הבדל גדול בין האמת עצמה לבין איך אנשים מסבירים את מה שהם חושבים. כי לא

אם יש בחירה חופשית על המעשים – הרי שהיא חלה גם על המחשבות היוצרות את המעשים, ולא רק על המעשים. ואם אין בחירה חופשית על המחשבות – הרי שאין בחירה גם על המעשים הנובעים מהן. אם כך, מה גורם לאנשים לחשוב שאין בחירה על המחשבות, אך יש בחירה על המעשים? לכאורה, מהי השאלה בכלל? הרי

יש הטוענים: על המחשבות אין לנו בחירה, אבל על המעשים כן. אבל אם המחשבה מובילה לפעולה – איך ייתכן שיש בחירה על הפעולה בלי בחירה על המחשבה? ואם אין בחירה על המחשבה – גם הפעולה כבר מוכרעת. לכן בסופו של דבר אין דרך לחלק: או שיש בחירה על הכול – או שאין בחירה כלל.

מצד אחד נאמר שלא ללמוד “קרעים קרעים”, אלא ברצף; ומצד שני נאמר: “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה”. משמע, שגם אם הלימוד יהיה מקוטע – עדיף ללמוד מעט מאשר לא ללמוד כלל. אם האלטרנטיבה ללימוד “קרעים קרעים” היא לא ללמוד כלל – ייתכן שעדיף ללמוד כך. אך אם האלטרנטיבה היא ללמוד ברצף או ללמוד

יש דברים שהידיעה שלהם וההשגה שלהם הן אחת. כלומר, עצם הידיעה היא כבר ההשגה. אם כן, לא ניתן לדעת אותם מבחוץ, ולא ניתן לצייר אותם מבלי להיות כבר בתוכם. אם ניישם זאת על ימות המשיח, מתקבלת סתירה חריפה: מצד אחד – כדי לצפות, צריך לצייר. מצד שני – אם הציור אמיתי, הרי שכבר השגת; ואם

לכל אחד יש ציור של ימות המשיח, כיד הדמיון הטובה עליו או כיד השכל הטוב עליו. אך לא נדע באמת איך יהיו עד שיהיו. הרבה אנשים מדמים את ימות המשיח כשינוי המצב הנוכחי ושיפור מצבם למשהו אחר, שנראה להם שיהיה טוב יותר. אך אילו היו מתבוננים מעט, היו מבינים מיד שאין באותם ציורים וציפיות שלמות