פרשת כי תבוא – מה בין שיא העשייה לשורש הראשון?
מה בין מצוות ביכורים של התורה לקורבן הפירות של קין?
בסוף פרשיית הבאת הביכורים, התורה מברכת את מביא הביכורים: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ“ (דברים כו, יא). ואילו אצל קין נאמר שאלוהים לא קיבל את הקורבן שהביא מפירותיו: “וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה“(בראשית ד, ה).
מה שונה בין המביא ביכורים לקין שהביא מפירותיו?
אפשר לומר שמצוות ביכורים היא תשובה ותיקון לקורבן הפירות של קין, שלא התקבל ברצון על ידי ה’. ניתן להצביע על שני הבדלים עיקריים בין הבאת פירות הביכורים להבאת הפירות של קין:
ההבדל הראשון: נתינת ה”ראשית” והשקעת הטוב ביותר
כאן התורה מצווה להביא דווקא את הפרי הראשון או את הפירות הראשונים – כשמה של המצווה, “ביכורים”: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ“ (שמות כג, יט). זהו עניין ה”ראשון” וה”בכור”.
עניין זה לא נאמר אצל קין; נכתב עליו: “וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה‘” (בראשית ד, ג) – כלומר, מפירות האדמה בסתם, ולא מבכורות פירות האדמה. לעומת זאת, אצל הבל אנו רואים זאת בפירוש: “וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן“ (בראשית ד, ד).
בתורה, הראשון והבכור בכלל הם דבר המוקדש לה’. דווקא עניין ה”ראשית” מוקדש משום שהוא מייצג את השיא, ה”טופ”, הטוב ביותר, הגדולה והמלכות של העשייה והיצירה האנושית. דווקא את השיא הזה צריך לשייך לבורא ולדעת שמקור כוחו הוא האלוהים. לכן, המביא ביכורים זוכה לחיים טובים ולברכה (“ושמחת בכל הטוב”), ואילו קורבנו של קין אינו מתקבל ברצון וסופו ידוע: “וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי“(בראשית ד, יד).
ישנן מצוות הכרה וקורבנות רבים, כפי שגם קין עשה, אבל הגדולה שבהכרה ובמצווה היא היכולת להכיר בכך שהכוח הראשי, הראשוני והיסודי – פאר היצירה – מקורו ביוצר. לא די בהכרה חלקית של רבע או שליש, אלא נדרשת נתינת ה”ראשית”. זהו מוטיב חוזר בכל התורה כולה:
במצוות קדושת בכור, בקדושת פטר רחם (בכור חמור), בראשית הגז, בתרומה, וכולי.
יש מי שמכיר בכך שכוחותיו, פעולותיו, יצירותיו ופירותיו שייכים לאלוהים ומקורם בו, אך השאלה היא עד כמה: האם הוא נותן את השורש, את הכי חזק ואת הכי מפואר – או את הבינוני ומטה מכך?
משום כך ציוותה התורה על הראשית: אדם הרואה תאנה שביכרה, קושר עליה גמי ואומר: “הרי זו ביכורים” (משנה, ביכורים ג, א). קין הביא קורבן אך לא מן הביכורים, ואילו הבל הביא מבכורות צאנו.
אפשר לחשוב שעדיף להכיר בכך שחלק מכוחותיך, פירותיך ויצירתך הם מאלוהים (כפי שעשה קין) מאשר לא להכיר בכך כלל. אולי זה עדיף מכלום, אבל זו אינה המטרה וזו אינה התכלית. התכלית היא שההכרה תהיה מלאה.
זהו ההבדל בין קין להבל: שניהם הביאו, אבל הבל הביא את הכל ואת הכי גדול ומפואר (“מבכורות”), ואילו קין הביא רק חלק (“מפרי האדמה”). ההבדל הוא בין נתינת חלק לבין התמסרות מלאה.
היה מי שאמר: “אני מוכן לאבד את הכל בשביל אלוהים, אבל לא את השכל – לכן אני לא משתכר בפורים“. זוהי גישתו של קין – גישה שגויה. התורה מצווה לתקן זאת ולקבוע את ההתמסרות המלאה במצוות ביכורים ובמצוות נוספות. אדרבה ואדרבה: אם הכוח העיקרי, הראשי והיסודי שלך הוא שכלך – דווקא אותו אתה אמור להביא כקורבן ראשית לאלוהים.
ההבדל השני: מקרא ביכורים והחיבור לשורש הקיום
ההבדל העיקרי השני בין קורבן קין לבין מצוות הביכורים (והבאת הבל) הוא חסרונו של מקרא ביכורים לצד הבאת הפירות.
כדי להעמיק את ההכרה במקורו האלוהי של האדם, קיימת דרך נוספת: הכרה וידיעה בשורשים שמהם הגעת – בשורש הקיום הכללי של האדם. מאין באתי? כל כולי, עצם קיומי – לא רק מפעלי ויצירתי, אלא עצם נוכחותי בעולם. זוהי הכרה שורשית וכללית יותר, והיא גם יכולה לאזן את חיי האדם ולהכניס לפרופורציה את עשייתו, פעולותיו ויצירתו.
אילו קין היה קורא את מקרא ביכורים, כנראה לא היה מגיע לאן שהגיע: לאי-קבלת קורבנו, לחרון האף ולנפילת הפנים – שנאמר: “וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו“ (בראשית ד, ה) – ובהמשך להריגת אחיו הבל ולגלותו. כל זה היה נמנע אילו קין היה קורא את מקרא ביכורים בעת הבאת פירותיו.
אילו קין היה קורא את מקרא ביכורים, הוא היה לומד על שורשו: כיצד נברא האדם מן האדמה והופחה בו רוח אלוהים, כפי שמצוין בתורה. ממילא הוא היה זוכר שמקור קיומו וחיותו הוא באלוהים, וכן שמקור קיומו וחיותו של אחיו הבל גם הוא מאת האלוהים. כנראה שאילו היה לקין את התוכן של מקרא ביכורים, הוא לא היה מגיע לכעס ולעצבות שהובילו אותו להרוג את אחיו הבל, ושבעקבותיהם נגזרו עליו נדודים וגלות כל ימי חייו.
המסר לימינו
בימינו, כשאנו שומעים על שיטפונות בנפאל, אנחנו עלולים להגיד: “מה זה נוגע אלינו? זה בנפאל ואנחנו כאן“. אך אנו יכולים לקחת מסר ממצוות ביכורים כיצד עלינו להתייחס לכוחות ולעשייה שלנו, ולכוחות הטבע במציאות, בצורה אמתית, נבונה ופרופורציונלית.
עלינו להכיר בכל הכוחות, היצירה והפאר שבנינו, ולדעת מהו מקור כוחנו. ההכרה במקור הכוח שלנו מונעת את ההרס: הכוח האדיר שבנינו עלול להיהרס ברגע אחד אם לא תהיה לנו ההכרה האמתית הזו. ההרס יכול לבוא באינסוף דרכים – אם על ידינו ומתוכנו (כפי שהיה אצל קין והבל), ואם על ידי כוחות הטבע: מפולות, עומסי חום, רעידות אדמה, שיטפונות או פגעי טבע אחרים.
מה ששומר עלינו מכל אלה בצורה מאוזנת, אמתית ופרופורציונלית הם שני היסודות שאנו רואים במצוות ביכורים:
ההכרה במקור כוח העשייה – הבאת הביכורים: ההכרה שכל הפאר, היצירה, העשייה והמפעלים האדירים שאנו בונים מקורם באלוהים.
ההכרה במקור עצם הקיום – מקרא ביכורים: ההכרה שראשית ההתהוות והקיום של העולם, הטבע, הקיום האנושי ועצם החיים – מקורם באלוהים.
ההכרה והידיעה האמתית במקור הכוחות – הן הכוחות הגדולים של ההווה, הקידמה והיצירה האנושית המפוארת, והן יסודות החיים, הקיום והטבע שמתהווים מאלוהים – הן ששומרות עלינו לחיות בעולם בצורה נבונה ואמתית. על ידי כך, החיים והיצירה האנושית יביאו לנו ברכה ולא קללה, כפי שנאמר: “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ“.
