השאלה
הייתי פעם בקבוצה מסוימת של אנשים והרגשתי בדידות. זו הייתה קבוצה של צעירים שייחסתי להם ערך רב ורציתי להשתייך אליהם. לעומת זאת, בפעם אחרת הייתי בקבוצה של אנשים מבוגרים יותר, ולא הרגשתי בדידות, או שהרגשתי בדידות פחותה. לקבוצה זו ייחסתי פחות ערך מאשר לקבוצה הראשונה.
השאלה היא: מדוע בקבוצה הראשונה, קבוצת הצעירים שייחסתי לה ערך רב, הרגשתי בדידות, ואילו בקבוצה השנייה, קבוצת המבוגרים שייחסתי לה פחות ערך, לא הרגשתי בדידות, או שהרגשתי בדידות פחותה?
הדרך הראשונה: בירור משמעות המושג “בדידות”
דרך אחת למצוא תשובה לשאלה זו היא להגדיר תחילה את המושגים הכלולים בה. עלינו לשאול: מדוע אותו אדם מרגיש בדידות? ומהי בדידות בעבורו?
השואל השיב כי בעבורו בדידות פירושה חוסר משמעות וחוסר ערך עצמי.
דיון אחד הסתעף לכיוון שאלת המשמעות. במסגרת הדיון הוסבר שמשמעות קשורה להתחדשות, לשינויים ולעניין. אולם אם כך, עדיין לא מובן מדוע במקרה השני לא חש השואל באותה מידה חוסר משמעות וחוסר עניין. הרי גם בקבוצה השנייה היה יכול להיעדר עניין, ואף על פי כן תחושת הבדידות הייתה פחותה.
לכן, ההסבר שלפיו הבדידות נובעת מחוסר עניין ומחוסר משמעות אינו מסביר כראוי את ההבדל בין שני המקרים. אילו הבדידות אכן נבעה רק מחוסר משמעות ומחוסר עניין, היה עליה להופיע גם במקרה השני, שבו שהה השואל בקבוצת המבוגרים שייחס לה פחות ערך.
בכך שללנו, לפחות במקרה הנדון, את ההסבר של בדידות במובן של חוסר משמעות וחוסר עניין.
כעת נעבור להסבר השני: בדידות במובן של חוסר ערך עצמי.
לפי הסבר זה, שני המקרים מתבארים היטב. בקבוצה הראשונה, קבוצת הצעירים שייחס להם ערך רב, הרגיש השואל בדידות משום שדווקא במחיצתם התעוררה בו תחושה של חוסר ערך עצמי. כאשר האדם נמצא בקרבת אנשים שהוא מחשיב כבעלי ערך רב, הוא עלול להשוות את עצמו אליהם ולחוש שערכו פחות מערכם.
לכן, במקרה הראשון הרגיש השואל בדידות במובן של חוסר ערך עצמי, מפני שהקבוצה הייתה בעלת ערך בעיניו. לעומת זאת, במקרה השני הוא לא הרגיש בדידות, או שהרגיש בדידות פחותה, מפני שהקבוצה השנייה לא הייתה בעלת ערך רב בעיניו. הוא לא שאף באותה מידה להשתייך אליה, ולכן חוסר השתייכותו אליה לא עורר בו תחושה חזקה של בדידות ושל חוסר ערך.
לפי הסבר זה, תחושת הבדידות אינה נובעת רק מכך שהאדם אינו משוחח עם האחרים או אינו מחובר אליהם בפועל. היא נובעת גם מן המשמעות שהוא מייחס לאותם אנשים ומן האופן שבו הוא מעריך את עצמו ביחס אליהם.
הדרך השנייה: להישאר עם המושג “בדידות”
יש דרך נוספת להשיב על השאלה. לפי דרך זו, לא תמיד נחוץ לעבור את כל המהלך של בירור משמעותה האישית של הבדידות בעבור השואל, ולאחר מכן לפרק אותה למושגים של משמעות וערך, כפי שעשינו בדרך הראשונה. לעיתים אפשר להישאר עם המושג “בדידות” עצמו ולהשיב על השאלה באמצעותו.
אין אנו אומרים זאת רק משום שכבר עברנו את תהליך הניתוח הארוך בדרך הראשונה, וכעת אנו חכמים לאחר מעשה. אפשר מלכתחילה להישאר עם המושג “בדידות” ולנסות להשיב על השאלה, ובלבד שהתשובה תניח את דעתו של השואל ותתאים לחוויה שהוא מתאר.
אולם אפשר לשאול: מאחר שאיננו יודעים בוודאות למה מתכוון השואל במילה “בדידות”, אולי בכל זאת הכרחי לברר תחילה מהי בדידות בעבורו, כפי שעשינו בדרך הראשונה?
יש לכך שתי תשובות.
ראשית, המושג „בדידות” אינו מושג זר, נדיר או בלתי מוכר, אלא מושג פשוט, מוכר ושימושי. כאשר אנו משוחחים עם אדם הדובר את השפה העברית וחי בחברה שבה משתמשים במושג זה, הגיוני להניח שמשמעות המושג בעבורו דומה למשמעות המובנת לשאר המשתתפים בדיון.
אם יתגלו בהמשך פערים בין משמעות המושג אצל השואל לבין משמעותו אצל הנשאלים, יהיה אפשר לעצור ולקיים דיון נוסף בשאלה מהי בדידות בעבורו. אולם בשלב הראשון אנו רשאים להניח שקיים מובן משותף למושג, ולהמשיך את הדיון על בסיס הנחה זו.
שנית, אם לא נקבל את ההנחה שלמושגים מוכרים וידועים, כגון בדידות, יש משמעות דומה אצל השואל ואצל הנשאלים, נצטרך לעצור ולברר גם את משמעותם של כל המושגים הבאים שבהם נשתמש. כך אנו עלולים להיכנס למעגל שאין לו סוף, משום שכל הסבר שניתן יהיה מורכב ממושגים חדשים שגם אותם נצטרך להגדיר ולברר.
לכן, מלכתחילה אפשר להניח שלמושג מוכר יש משמעות משותפת לכל משתתפי הדיון, ולהמשיך על בסיס הנחה זו. אם בהמשך ניתקל בקושי או בחוסר הבנה, נוכל לחזור ולברר את משמעותו האישית של המושג בעבור השואל. אולם אין הכרח לעשות זאת כבר בתחילת כל דיון.
הבדידות כתחושה יחסית
ההסבר להבדל בין שני המקרים, באמצעות המושג “בדידות” עצמו, הוא שתחושת הבדידות מתקיימת פעמים רבות ביחס לאדם אחר או לקבוצה מסוימת.
האדם אינו רוצה להתחבר לכל קבוצה באותה מידה. הוא מרגיש בדידות בעיקר ביחס לקבוצה שהוא רוצה להיות מחובר אליה, ושממנה אינו רוצה להיות מבודד. הרצון להתחבר והרצון שלא להיות בודד מופנים כלפי אדם או קבוצה מסוימים, שלהם הוא מייחס חשיבות וערך.
לכן, בקבוצה הראשונה, קבוצת הצעירים שהיו בעלי ערך בעבור השואל, הוא רצה להתחבר אליהם ולהיות חלק מהם. משום כך, כאשר לא הצליח להתחבר אליהם, הוא הרגיש בדידות. הוא הרגיש מבודד דווקא מפני שלא רצה להיות מבודד מהם.
תחושת הבדידות התעוררה ביחס לקבוצה זו משום שהיא הייתה בעלת ערך בעבורו. הוא רצה להשתייך אליה, ולכן העובדה שלא הרגיש שייך לה עוררה בו כאב.
לעומת זאת, הקבוצה השנייה לא הייתה בעלת ערך רב בעבורו. משום כך, הוא לא רצה באותה מידה להתחבר אליה ולא היה אכפת לו להיות מבודד ממנה. מאחר שההשתייכות לקבוצה זו לא הייתה חשובה בעיניו, חוסר ההשתייכות אליה לא עורר בו תחושה חזקה של בדידות.
נמצא שתחושת הבדידות אינה נקבעת רק לפי השאלה אם האדם נמצא לבדו או בחברת אנשים. היא תלויה גם בשאלה מי הם האנשים הנמצאים סביבו, מה ערכם בעיניו ועד כמה הוא רוצה להיות מחובר אליהם.
אדם עשוי להיות מוקף באנשים רבים ולהרגיש בודד מאוד, מפני שאינו מצליח להתחבר לאנשים שהוא רוצה בקרבתם. לעומת זאת, הוא עשוי להיות בחברה מצומצמת, או בקרבת אנשים שאינם חשובים לו במיוחד, ולא להרגיש בדידות, מפני שאין בו רצון עז להיות מחובר אליהם.
כלומר, תחושת הבדידות מתעוררת ביחס למי שאנו רוצים שלא להיות מבודדים ממנו.
האם האדם יכול להרגיש בדידות ביחס לבעלי חיים?
אדם שמרגיש בדידות מבני אדם מפני שהוא רוצה להיות מחובר אליהם ולא להיות מבודד מחברתם, יחוש בדרך כלל את הבדידות הזאת דווקא בסביבה אנושית. אם אותו אדם יימצא בגן חיות, למשל, הוא לא בהכרח יחוש בדידות ביחס לבעלי החיים. אין לו רצון להשתייך אליהם באותו מובן שבו הוא מבקש להשתייך לחברת בני אדם. ייתכן שאף ירצה להישאר מופרד ומוגן מהם.
אולם כאן מתעוררת שאלה אחרת: אם אדם יגדל מראש רק בחברת בעלי חיים, האם גם הוא ירגיש בדידות חברתית?
יש מי שיטען שאדם שיגדל רק בחברת בעלי חיים לא יפתח תחושת בדידות אנושית רגילה. לפי טענה זו, מאחר שלא יתפתח מבחינה שכלית וחברתית כפי שמתפתח אדם בחברת בני אדם, ייתכן שגם הצורך הרגשי בחברה אנושית לא יתפתח אצלו בצורה המוכרת לנו. ממילא, ייתכן שהוא לא יחוש בדידות באותו אופן שבו אנו חשים אותה.
אולם אפשר להציע הסבר אחר. ייתכן שגם לאדם כזה יהיה צורך שלא להיות מבודד, אלא שמושא ההשתייכות שלו יהיה שונה. במקום שהרצון להתחבר יופנה כלפי בני אדם, הוא יופנה כלפי בעלי החיים שבחברתם גדל.
בהקשר זה מובא בתלמוד מאמר חז״ל על אדם הראשון:
“ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב ‘זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי’? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שעה שנזדווגה לו חוה” (תלמוד בבלי, יבמות סג ע״א).
אין הכרח לפרש מאמר זה כפשוטו. יש מן המפרשים שהסבירו שאדם הראשון בחן והתבונן בכל בעלי החיים כדי למצוא בהם בת זוג המתאימה לו, או שהתבונן בזוגיות הקיימת בעולם החי והכיר בכך שאף אחד מבעלי החיים אינו יכול למלא את הצורך שלו בבת זוג אנושית השווה לו במעלתה.
לענייננו, מאמר חז״ל מבטא את הצורך של האדם למצוא יצור שאליו יוכל להשתייך ושעמו יוכל ליצור חיבור מתאים. בעלי החיים לא יכלו לספק לאדם הראשון את החיבור שחיפש, עד שנבראה חוה, שעליה אמר: “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי”. (בראשית ב, כג).
מכאן אפשר לומר שגם אם אדם יגדל בחברת בעלי חיים, ייתכן שיהיה בו צורך שלא להיות מבודד. אולם מושא ההשתייכות שלו יהיה שונה: במקום שחיבורו המרכזי יהיה לחברת בני אדם, הוא עשוי לפתח קשר והשתייכות לבעלי החיים שבסביבתו.
האם האדם יכול לפתח קשר עם צמחים?
נמשיך בשאלה: מה יקרה אם אדם יחיה רק בחברת צמחים, בלי בני אדם ואפילו בלי בעלי חיים? האם תחושות ההתחברות והבדידות שלו יופנו כלפי הצמחים?
ייתכן שבמצב כזה הצמחים יהפכו למושא החיבור שלו. אנו מכירים אנשים המכונים לעיתים “מחבקי עצים”, המרגישים שבאמצעות המגע בעצים הם מתחברים לטבע, ליקום או לאנרגיה מסוימת שהם מאמינים שקיימת בטבע.
איננו חייבים לקבל את כל ההסברים שהם מעניקים לחוויה זו כדי להבין את עצם האפשרות של קשר רגשי עם צמחים. האדם מסוגל לייחס משמעות לסביבתו וליצור יחס רגשי גם כלפי דבר שאינו אדם. אם הצמחים יהיו הישויות היחידות בסביבתו, ייתכן שהם יהפכו בעבורו למושא של קשר, השתייכות ואינטראקציה.
במצב כזה, גם תחושת הבדידות תהיה יחסית לצמחים: כאשר האדם יחוש מחובר אליהם, הוא ירגיש פחות מבודד; וכאשר יחוש שאין ביניהם קשר, הוא עשוי לחוות בדידות.
האם האדם יכול לפתח קשר עם הדומם?
אפשר להמשיך את הדיון ולשאול: מה יקרה אם בסביבתו של האדם לא יהיו בני אדם, בעלי חיים ואפילו לא צמחים? האם הוא יפתח קשר עם עצמים דוממים?
ייתכן שבמצב כזה האדם יקיים אינטראקציה מסוימת עם הדברים הדוממים שבסביבתו. הוא עשוי לדבר אליהם, להעניק להם שמות, לייחס להם תכונות ולפתח כלפיהם רגשות.
גם כיום אנו רואים שאנשים מסוגלים להיקשר לחפצים, למקומות ולנופים. יש אנשים ההולכים יחפים מפני שהם מרגישים שכך הם מתחברים לאדמה, לטבע וליקום, ואף מאמינים שהם מקבלים מהם אנרגיה. בין שהסברים אלו נכונים ובין שאינם נכונים, הם מלמדים על יכולתו של האדם ליצור תחושת חיבור גם כלפי העולם הדומם.
אם לא יהיה לאדם מושא אנושי, חי או צומח שאליו יוכל להפנות את הצורך שלו בקשר, ייתכן שהוא יפנה את הצורך הזה כלפי העצמים הדוממים שבסביבתו. הוא יקיים עמם אינטראקציה על פי יכולתו, ותחושות החיבור והבדידות שלו יתארגנו ביחס אליהם.
מה יקרה אם האדם יהיה בעלטה ובריק מוחלט?
כעת אפשר לשאול שאלה קיצונית יותר: מה יקרה אם לא יהיו סביב האדם אפילו עצמים דוממים, אלא הוא יהיה בעלטה גמורה, ללא שום ישות אחרת מלבד הריק והחושך?
למעשה, יש כאן שתי שאלות שונות:
השאלה הראשונה היא מה יקרה לאדם שחי כיום בעולם הרגיל, ולאחר מכן יימצא בחושך, בעלטה ובריק מוחלטים.
השאלה השנייה היא מה יקרה לאדם שמרגע לידתו נמצא בעלטה ובריק מוחלטים, ולא הכיר מעולם בני אדם, בעלי חיים, צמחים, עצמים או מראות אחרים.
אדם שחי כיום בעולם ולאחר מכן יימצא בעלטה גמורה יוכל להמשיך לקיים אינטראקציה באמצעות הזיכרון והדמיון. תחושת הבדידות או אי־הבדידות שלו תתרחש בעולם המחשבה והדמיון. הוא יוכל להיזכר באנשים, לדמיין שיחות וליצור בתודעתו דמויות ומצבים. כיד הדמיון הטובה עליו, הוא יוכל לבנות עולם פנימי שלם, וביחס אליו לחוש חיבור או בדידות.
אולם השאלה בנוגע לאדם הנמצא בעלטה ובריק מוחלטים מרגע לידתו מורכבת יותר. אדם כזה אינו נושא עמו את הדימויים, הזיכרונות והציורים שיש לאדם שכבר חי בעולם. כלפי מה הוא ירגיש בדידות? עם מה יוכל להתחבר? ומה תהיה בעבורו משמעותם של חיבור ושל בידוד?
אפשר להמחיש את הרעיון באמצעות בדיחה המסופרת על יהודי שהלך לגור לבדו באי והחליט לבנות בו שני בתי כנסת. שאלו אותו: “אתה נמצא כאן לבד, מדוע אתה זקוק לשני בתי כנסת?” הוא השיב: “האחד הוא בית הכנסת שאליו אני הולך, והשני הוא בית הכנסת שאליו אני לא הולך”.
הרעיון שבבדיחה הוא שהאדם מחפש כוח נגדי, או דבר אחר הניצב מולו, וביחס אליו הוא מפתח משמעויות ויחסים: מה הוא, מה איננו, למה הוא שייך וממה הוא מובדל. אפילו כאשר הוא נמצא לבדו, הוא יוצר לעצמו הבחנות, קבוצות ויחסים.
לכן, ייתכן שגם אדם שיהיה בעלטה ובריק מוחלטים מלידתו יקיים מערכת יחסים כלשהי עם הישות שהוא תופס כמי שאינה הוא. ייתכן שהישות הזאת תהיה הריק עצמו, החושך או כל תופעה אחרת שהוא מסוגל לתפוס.
ביחס לאותה ישות הוא עשוי לפתח תחושה של ריחוק או קרבה, בידוד או חיבור. במילים אחרות, ייתכן שגם בתנאים הקיצוניים ביותר האדם יחפש משהו שאפשר לעמוד מולו, להתייחס אליו ולהגדיר את עצמו ביחס אליו.
סיכום
תחושת הבדידות אינה נובעת רק מן השאלה אם האדם נמצא לבדו או בחברת אנשים. היא תלויה גם בערך שהוא מייחס לחברה הנמצאת סביבו וברצונו להשתייך אליה.
כאשר אדם נמצא בקרב קבוצה שהוא מעריך ורוצה להיות חלק ממנה, חוסר החיבור אליה עשוי לעורר בו תחושת בדידות חזקה. לעומת זאת, כאשר הוא נמצא בקרב קבוצה שאינה חשובה לו ושאין לו רצון ממשי להשתייך אליה, הוא עשוי שלא לחוש בדידות, אף שמבחינה חיצונית הוא מבודד באותה מידה.
מכאן שהבדידות אינה רק מצב של היעדר חברה. היא נובעת מן הפער שבין הרצון להתחבר לבין החיבור הקיים בפועל. ככל שהאדם רוצה יותר להתחבר לאדם, לקבוצה או לישות מסוימת, כך חוסר החיבור אליהם עשוי לעורר בו תחושת בדידות חזקה יותר.
