יש מצבים שאדם אינו רוצה בהם, אך כאשר הוא מבין שהם מחויבים — הוא לומד להכיל אותם, לקבל אותם, ולהפחית את ההתנגדות אליהם.
כך למשל, אדם שחלה במחלה שאינו רוצה בה, אך ככל שהוא מבין שהיא הכרחית או בלתי ניתנת לשינוי, הוא מתחיל להכיל אותה ולהתנגד לה פחות.
כך גם כאשר אדם מפסיד כסף: בתחילה הוא מתנגד ואינו מקבל את ההפסד, אך כאשר מתברר לו שמדובר בעובדה מוגמרת ההתנגדות פוחתת, והוא מתחיל להשלים עם המציאות.
כאשר אדם מבין שדבר מסוים מחויב, הוא עורך מעין “חישוב פנימי”, ועל פיו מחליט האם להפחית את ההתנגדות ולהכיל את המצב.
השאלה
האם אותו תהליך מתרחש גם ביחס לרצון?
כלומר, כאשר אדם מגלה שהרצון עצמו הוא מחויב והכרחי — האם גם אז הוא מפחית את ההתנגדות כלפיו ומתחיל לקבל אותו, כפי שהוא עושה ביחס למציאות?
או שאולי ביחס לרצון לא שייך לדבר על קבלה והתנגדות באותו אופן
דוגמה
נניח שאדם רוצה בננה ואין בננה.
במצב כזה נוצרים שני מוקדי סבל:
הרצון לבננה שאינו מתמלא.
הרצון שלא יהיה לו רצון לבננה.
כל עוד שני הרצונות הללו אינם מתמלאים — האדם סובל משני הכיוונים:
גם מכך שאין בננה, וגם מכך שהוא אינו מצליח להשתחרר מהרצון אליה.
התשובה
כאשר האדם מבין שהרצון לבננה הוא מחויב הוא מתייחס אליו כפי שהוא מתייחס לכל מציאות מחויבת.
כפי שכל דבר אחר, שכאשר מתברר שהוא מחויב נעשה פחות רע באופן יחסי, כך גם הרצון:
אם האדם מבין שהרצון עצמו הוא חלק מחויב מן המציאות פוחתת ההתנגדות אליו.
כדי להבין זאת, יש להתייחס לרצון כאל מציאות.
כשם שאדם אומר: “רע לי שהפסדתי כסף”,
כך ניתן לומר: “רע לי שיש לי רצון מסוים”.
הרצון עצמו הוא עובדה חלק מן המציאות.
כמו גשם שיורד על האדם:
הוא אינו רוצה שיירד עליו גשם אך עצם ירידת הגשם היא מציאות.
כך גם הרצון: ניתן לומר “רע לי שיורד גשם”, אך ניתן גם לומר “רע לי מכך שיש לי רצון שלא יירד גשם”.
כלומר, הסבל אינו רק מן המציאות החיצונית אלא גם מן הרצון הפנימי.
כאשר הרצון נתפס כמחויב
אם האדם מבין שהרצון עצמו מחויב למשל, שהוא מוכרח לרצות שלא יירד עליו גשם
אזי פוחת הסבל מן הרצון, כפי שפוחת הסבל מכל דבר שנתפס כמחויב.
העיקרון הוא פשוט:
כדי לסבול צריך להתנגד.
וכאשר מבינים שמשהו מוכרח ההתנגדות אליו פוחתת.
עיקרון זה נכון הן ביחס למציאות החיצונית, והן ביחס לרצון הפנימי.
קושי בהבנה
ביחס למציאות הדבר ברור:
כאשר מבינים שהיא מחויבת, מקבלים אותה יותר.
אך ביחס לרצון הדבר פחות מובן:
מה פירוש “לקבל את הרצון”?
וכיצד ניתן שלא לקבל אותו?
כאן נדרש שינוי נקודת המבט:
הרצון עצמו הוא אירוע במציאות לא פחות מכל אירוע חיצוני.
שתי בעיות
כאשר אדם סובל ממצב מסוים, לעיתים יש למעשה שתי בעיות:
המציאות עצמה (למשל: יש כאב ראש).
הרצון שהמציאות תהיה אחרת (הרצון שלא יהיה כאב ראש).
כך גם בדוגמאות נוספות:
אדם רוצה כסף ואינו מצליח להשיגו זו בעיה אחת.
והוא גם סובל מעצם הרצון לכסף זו בעיה נוספת.
פתרון חלקי
כאשר האדם מבין שהרצון עצמו מחויב הוא פותר את הבעיה השנייה: ההתנגדות לרצון.
הוא עדיין עשוי להישאר עם הבעיה הראשונה (המציאות שאינה משתנה),
אך הסבל הכולל פוחת, משום שחלק ממנו נבע מההתנגדות לרצון עצמו.
העיקרון הכללי
ישנם שני סוגי “אירועים”:
אירוע חיצוני מה שקורה במציאות.
אירוע פנימי הרצון.
הכלל הוא:
כאשר אדם מבין שמשהו מחויב הוא מתנגד לו פחות.
כלל זה נכון הן לגבי המציאות החיצונית, והן לגבי הרצון הפנימי.
דוגמה נוספת
אדם שאינו רוצה לאכול מאכל שאינו כשר
עלול לסבול משני דברים:
מכך שאין לו מאכל כשר.
ומכך שיש לו רצון שלא לאכול מאכל שאינו כשר.
אם הוא מבין שהרצון עצמו הוא חלק הכרחי (למשל, כתנאי לבחירה חופשית),
הוא עשוי להפסיק להתנגד לעצם קיומו של הרצון
ובכך להפחית את הסבל.
סיכום
כאשר אדם מבין שגם הרצון עצמו הוא חלק מן המציאות ולעיתים אף מחויב
הוא יכול להפחית את ההתנגדות כלפיו.
כפי שקבלת מציאות מחויבת מפחיתה סבל,
כך גם קבלת רצון מחויב מפחיתה סבל.
ההבדל אינו מהותי אלא רק באופן שבו אנו רגילים להתבונן:
האם אנו רואים את הרצון כ”שלנו”, או כחלק מן המציאות עצמה.
