במה אני בטוח? במה אני בטוח ב־100%?
חקר על אמת אובייקטיבית ואמת סובייקטיבית
האם קיימת אמת אובייקטיבית?
מהי אמת אובייקטיבית?
האם קיימת גם אמת סובייקטיבית־אובייקטיבית?
ומהי אמת סובייקטיבית בכלל?
יש להבחין בין שתי שאלות עקרוניות:
- במה אני בטוח?
- במה אני בטוח ב־100%?
בהבחנה בין “בטוח” ל-“בטוח ב־100%“
לשאלה הראשונה, במה אני בטוח?, יש תשובות רבות:
אני בטוח שאם צובטים אותי – כואב לי; אני בטוח שאני רעב כשאני מרגיש רעב, וכן הלאה.
אבל לשאלה השנייה – במה אני בטוח ב־100%? – התשובה שונה:
נראה שאין דבר כזה.
כדי לומר “בזה אני בטוח”, יש צורך להגדיר מהו “זה”, ולהבחין בין “זה” לבין “היפוכו”.
אבל אם אני בטוח במשהו ב־100%, כיצד ייתכן שאוכל בכלל להעלות בדעתי את ההיפך?
ולכן, אין אפשרות למצוא דבר מוגדר וידוע שניתן להיות בטוח בו ב־100%, כי כל הגדרה שוללת את ההפך שלה, וכל דבר שיש לו היפך – לא יכול להיות ודאי לחלוטין.
האם אני בטוח בכלום?
עם זאת, אין זה אומר שאין כלל דבר שבטוח ב־100%.
ייתכן שיש, אך לא ניתן להגדירו או לתפוס אותו.
ברגע שאני מגדיר אותו – יש לו כבר היפך, ולכן איני יכול להיות בטוח בו ב־100%.
מכאן עולה טענה מעניינת: אולי אני כלל לא בטוח בשום דבר.
אבל אז אני אומר בעצם דבר שאני כן בטוח בו – בכלום.
ואם אני בטוח בכלום, הרי שגם כאן מתעוררת שאלה:
אם אינני בטוח בשום דבר, כיצד אני בטוח בכך שאינני בטוח?
האם “אני לא בטוח בכלום” זהה ל“אני בטוח בכלום”?
כשאני אומר “אין אמת” – האם זה לא בעצמו אמירה על אמת, כלומר שהאמת היא שאין אמת?
משחקים עם מילים: כלום והיפוך
אפשר להמחיש:
אם בחדר “אין אף אחד”, האם פירוש הדבר שבחדר “נמצא אף אחד”? ברור שלא – “אף אחד” איננו ישות.
כך גם “כלום” איננו משהו. אם נגדיר “כלום” כדבר, איבדנו את משמעות המילה “כלום”.
על משמעותו של “100%“
המושג “100%” עצמו בעייתי.
אנחנו מדברים עליו, אך איננו באמת מבינים מה משמעותו.
זה כמו לשאול: “מה יקרה אם אכנס לחור של מחט שאי־אפשר להיכנס בו?” – שאלה שאינה אפשרית אפילו במחשבה.
אין לנו תפיסה אמיתית של “מוחלט”.
אין לנו “מדד” שמאפשר לבדוק אם משהו הוא באמת 100%.
לכן השאלה “האם אני בטוח במשהו ב־100%” חסרת משמעות, מפני שאין לנו כלים למדוד או להבין מהי ודאות מוחלטת.
אפשר לשאול שאלות שיש להן משמעות, למשל:
“האם אני בטוח במידה שגורמת לי לקום ולאכול?” – זו ודאות שניתנת לבדיקה.
או: “האם אני בטוח במשהו עד כדי כך שאני מוכן למות בשבילו?” – גם זו ודאות שאפשר להבין.
אבל “100% מוחלט” – הוא מושג חמקמק, לא בר־השגה.
על אמת סובייקטיבית ואובייקטיבית
יש להבחין בין שני סוגי ודאות:
- ודאות אובייקטיבית – האם באמת יש כסא לפניי?
- ודאות סובייקטיבית – האם אני בטוח שאני חושב שיש כסא לפניי?
גם אם אין באמת כסא (אובייקטיבית), עדיין ייתכן שסובייקטיבית אני חווה שיש כסא, וזו אמת – אמת אובייקטיבית לגבי החוויה הסובייקטיבית שלי.
מכאן אנו לומדים שהחוויה עצמה – גם אם אינה מתארת את המציאות האובייקטיבית – קיימת באמת מבחינה סובייקטיבית.
זוהי אמת סובייקטיבית־אובייקטיבית: העובדה שאני חווה – היא עצמה עובדה.
ודאות החוויה
אם אני אומר “אני מרגיש”, ההיפך של זה הוא “אני לא מרגיש”.
אם אני חווה – ההיפך הוא “אני לא חווה”.
ברגע שאני חווה משהו, איני יכול באותו רגע ממש לחוות שאני לא חווה אותו.
לכן, בזמן ההרגשה עצמה – קיימת ודאות.
אך השאלה היא אם מלכתחילה אני באמת “מרגיש”, או אולי כלל לא.
אפשר לומר כך:
אם אני מרגיש – ודאי שאיני “לא מרגיש”.
אבל עצם זה שאני “מרגיש” – איננו ודאי, כי ייתכן שאני כלל לא מרגיש באמת.
הוודאות קיימת רק על היחס שבין דבר להיפוכו – לא על עצם קיומו.
לכן, הוודאות הגבוהה ביותר איננה “אני חווה”, אלא:
או שאני חווה, או שאני לא חווה.
זה בטוח ב־100%. אין אפשרות שלישית.
הטלת ספק והעלמות החוויה
כאשר אדם מנסה להטיל ספק בעצם חווייתו הסובייקטיבית, הוא עשוי להגיע לקצה שבו הספק עצמו מעלים את החוויה.
אם “אני” איני קיים, אין גם מי שישאל “האם אני קיים?”.
אם הטלת הספק מושלמת, התודעה חדלה, והדיון מסתיים.
לכן לא ניתן להמשיך לחשוב אחרי העלמות ה“אני”.
סיכום
ודאות מוחלטת במשהו אובייקטיבי – אין.
ודאות מוחלטת במשהו סובייקטיבי – יש, אך רק כל עוד החוויה מתקיימת.
יש ודאות אחת גדולה יותר אפילו מזו:
או שאני חווה את קיומי או שאינני חווה אותו.
זהו משפט שאינו ניתן להפרכה.
אבל עצם השאלה “במה אני בטוח ב־100%” היא אולי עצמה חסרת משמעות, מפני שאין לנו כלל תפיסה במושג “100%”.
