וודאות מוחלטת – מה בטוח נכון?
האם חווית הקיום היא ודאית?
חווית הקיום אינה ודאית, כי ייתכן שזו אשליה. כמו שבחלום אדם יכול לחשוב שהוא קיים, אף על פי שהוא לא קיים באמת. כלומר, העובדה שאדם חווה שהוא קיים, לא בהכרח אומרת שהוא אכן קיים.
אבל, יש לזכור: הדמות בחלום, שחשבה שהיא קיימת – למעשה לא קיימת, כי זה היה רק חלום. עם זאת, החולם של הדמות הזאת כן קיים. כלומר, הדמות בחלום לא קיימת, אך החולם שלה כן קיים. תמיד יש חווית קיום, אך לא תמיד מדובר בנחלם עצמו – אלא בחולם שמחייה את החלום.
לכן, גם אם קיימת חווית קיום כלשהי, היא אינה הכרחית. כלומר, התחושה “אני קיים” לא בהכרח נכונה, כי היא עשויה להיות חלק מחלום או אשליה, בדיוק כמו הדמות בחלום שחוותה את קיומה.
השאלה היא: האם חייבת להיות ישות כלשהי שגרמה לכל מה שקורה? האם יש צורך בישות בסיסית שמביאה את כל הדברים, בין אם אלו אשליות ובין אם לא?
התשובה היא: אם נאמר שישות קיימת, אז אפשר גם לומר שהיא אולי אשליה. לכן, אין ודאות שמישהו יצר את מה שקיים, כי ייתכן שגם הוא חלק מאשליה.
עוד דבר: לא משנה מה אנחנו חושבים שקורה – מי אמר שזה אכן נכון? אולי האמת המוחלטת היא אחרת. למה אנחנו בטוחים שהדבר שבטוח לנו באמת הוא אכן הוודאות המוחלטת? עצם תחושת הוודאות שלנו כלפי משהו אינה מבטיחה שהוא אכן הוודאות המוחלטת.
טענה: אני לא יכול לחשוב שאני לא קיים, ולכן אני קיים, כי אני לא יכול לחשוב שאני לא קיים.
האם זו הוכחה לוודאות?
הדבר דומה לכך שאדם יכול להיות מבוגר, אך יכולת הדמיון והחשיבה שלו עשויה להישאר ילדותית. לכן, אם הוא לא מסוגל לחשוב או לדמיין אחרת, זה לא בהכרח אומר שהמציאות האמיתית לא יכולה להיות אחרת. המציאות אינה תלויה בהכרח ביכולת הדמיון או החשיבה של האדם.
לכן, אולי לאדם מסוים שלא יכול לחשוב שאולי הוא לא קיים, קיומו הוא בטוח וודאי. אבל מבחינת המציאות האובייקטיבית, העובדה שהוא לא יכול לחשוב אחרת אינה מוכיחה שהוא אכן קיים. חווית הקיום של האדם עשויה להיות בטוחה בשבילו, אבל זה לא אומר שהיא נכונה באופן מוחלט.
שוב, השאלה היא: האם הוא באמת לא יכול לדמיין או לחשוב אחרת, או שמא הוא לא מבין שהוא יכול? יש דברים שאנשים חושבים שאין להם אפשרות לדמיין, אך עם הסבר והמחשה, הם יכולים ללמוד לדמיין אחרת.
במילים אחרות, קיימים שני מצבים:
- חוסר אפשרות לדמיין, בגלל חוסר בשלות שכלית או דמיונית (כמו אצל ילד קטן).
- אדם בוגר שמסוגל לדמיין אחרת, אך לא מבין זאת עד שמוסבר לו.
ויש גם מצב שבו אדם בוגר לא יכול לדמיין אחרת, לא משנה כמה יוסבר לו או יימתח את גבולות הדמיון שלו. במקרה כזה, יש לו ודאות מוחלטת, כי מבחינתו, לא משנה מה יקרה – לא יהיה אפשרות אחרת.
כאשר אדם מגיע למצב הזה, בו הוא מגיע לקצה יכולת הדמיון שלו, מבחינתו יש ודאות מוחלטת. כל עוד הוא חי לפי המציאות הסובייקטיבית שלו, הוא לא יכול לדמיין או לחשוב אחרת.
אבל זו רק המציאות שלו, ולכן מבחינתו יש ודאות מוחלטת – ואין לנו מה להגיד על כך. אם הוא לא יכול לדמיין או לחשוב אחרת, זה המצב מבחינתו. כל דבר מחוץ למציאותו חסר משמעות בשבילו.
כעת נשאלת השאלה: איך אנו מגיעים למשהו שאנחנו בטוחים שהוא נכון? איך בחיים הרגילים אנו מגיעים לוודאות?
למשל, אם אנו נמצאים במקלט תת-קרקעי ומישהו אומר שבחוץ יורד גשם, איך אנחנו מגיעים לוודאות או ספק?
נצא ונבדוק בעזרת החושים שלנו אם הוא צודק. כל עוד אנו בתוך המקלט, איננו יודעים אם הוא צודק או טועה. אם נצא ונראה אם יש גשם, נוכל לאשר או להכחיש את דבריו.
העיקרון הוא: יש לנו מדדים שעליהם אנחנו בודקים אם משהו נכון או לא. אם המצב תואם למדדים שלנו – הוא אמת; אם לא – הוא שקר. אם לא יודעים, יש ספק.
אבל מה קורה כשמטילים ספק במדדים עצמם? אז אין לנו דרך לדעת אם משהו אמת או שקר, כי המדדים שעליהם אנחנו בודקים הם גם עצמם טעונים הוכחה. כלומר, לא ניתן לדעת שום דבר בוודאות מוחלטת, כי כל מדד דורש מדד נוסף כדי לאשר אותו.
אם נצא החוצה ונסתכל על הגשם, אנו נוכל לדעת אם יש גשם. אבל אם נטיל ספק גם בזה, לא נוכל לדעת אם יש גשם או לא. כל מדד דורש הוכחה נוספת, וכך אנו מגיעים למבוי סתום.
מסקנה: אי אפשר להוכיח שום דבר בוודאות מוחלטת.
