למה קרה מה שקרה? בין סיבה לתוצאה, אמונה והיגיון – הצבא או לימוד התורה?
קרה אירוע א’, ואחריו התרחש אירוע ב’. נטען כי ב’ התרחש כתוצאה מא’. השאלה היא – האם, ואיך, ניתן לשלול טענה כזו?
לדוגמה: למדו תורה לפני המלחמה כהכנה אליה, ואחר כך התרחשה מלחמה שבה הושג ניצחון גדול. יש מי שטוענים כי הניצחון בא בזכות לימוד התורה.
באופן כללי, כאשר מתרחש אירוע א’ ולאחריו אירוע ב’, ניתן לטעון כי א’ הוא הסיבה לב’. אך האם יש דרך להוכיח שלא כך הדבר?
בעיקרון, ניתן לטעון כמעט כל טענה. אם הלכנו ברחוב ופתאום ירד גשם, אפשר לטעון שהגשם ירד משום שהלכנו ברחוב. ואם מישהו עבר לידנו באותו רגע, ניתן לטעון שהמעבר שלו נגרם בשל הליכתנו.
האמת היא שלא ניתן להוכיח באופן מוחלט שאירוע ב’ לא נגרם כתוצאה מאירוע א’ – אלא אם כן ברור שא’ התרחש לאחר ב’. במקרה כזה אין אפשרות לקשר ביניהם בקשר סיבתי, שהרי סיבה אינה יכולה להופיע אחרי התוצאה. אך כאשר א’ קודם לב’, לא נוכל להוכיח באופן מוחלט את ההיפך. לכל היותר נוכל לדרוש מן הטוען: “הבא הוכחה”. אלא שבאמצעים המקובלים – לוגיים או אמפיריים – לא יוכל להוכיח.
כאן מתגלה עיקר הקושי: איננו מסוגלים להוכיח שטענה כזו שגויה, אך גם הוא לא יכול להוכיח שהיא נכונה. במילים אחרות: אין בידינו להוכיח שלא כך, ואין בידו להוכיח שכן כך.
נחזור לדוגמה: אם הוא טוען “ניצחנו במלחמה בזכות לימוד התורה” – השאלה הראשונה שתישאל היא: האם אתה יכול להוכיח זאת?
כדי להמחיש, נביא דוגמה ברורה יותר: אם נשרוף נייר באש, נסכים כולנו שהאש היא הסיבה לשריפת הנייר. אך אם תוך כדי השריפה נמחה כפיים, ומישהו יטען שהנייר נשרף מחמת מחיאות הכפיים – נאמר עליו שהוא טועה או הוזה.
מכאן מתעורר הצורך להגדיר: מהי “סיבה”? כיצד אנו קובעים שאירוע אחד גורם לאירוע אחר?
אם ייאמר: “כי זה כתוב” – יש לברר: האם עצם העובדה שמשהו נכתב מבטיחה את אמיתותו? ואם כן, האם כל מה שנכתב נכון באותה מידה?
נניח שכתוב כי “שרֵפה פורצת בגלל חטאי בני אדם”. מי שמקבל את הכתוב כמוחלט, יראה בכך אמת מחייבת. אך האם עצם העובדה שזה כתוב מחייבת בהכרח את נכונותו? ואם כן – מדוע לא נקבל גם כתובים אחרים, אולי אף סותרים?
השאלה נעשית חדה יותר: האם כתוב מוכיח את אמיתותו, או שעלינו להביא הוכחה נוספת לכך שהכתוב משקף אמת מחייבת?
אם ייאמר: “אני מאמין” – עלינו לברר מה משמעות האמונה. האם מדובר בקבלה עיוורת של מה שכתוב? ואם כן – כל אדם יכול לכתוב דבר אחר ולהאמין בו. במקרה כזה, הדיון אינו עוד בשאלת הסיבה, אלא בשאלה שונה: כיצד קובעים שדבר מה הוא סיבה לדבר אחר?
נוכל להמחיש שוב: אם מישהו מוחא כפיים ויורד גשם, האם נאמר שמחיאות הכפיים הן הסיבה לגשם? ודאי שלא. מכאן שצריך להבהיר את השיטה שעל פיה נבחנת טענת סיבה.
אם הטענה מבוססת על היגיון, ניתן לבחון אותה בכלים לוגיים. אם היא מבוססת על כתוב, השאלה היא: האם הכתוב מחייב כשלעצמו, או שמא הוא ביטוי לאמונה, למשל או לפרשנות?
יש מי שיאמר: “כך כתוב, ולכן זה סוף פסוק”. מבחינתו, גם אם תוצגנה עובדות אחרות, הוא יפרש אותן כך שיתאימו למה שכתוב. ברגע זה, ההיגיון חדל לפעול והאמונה תופסת את מקומו.
נוכל להביא לכך דוגמה נוספת: במסכת חולין נאמר כי “טרפה אינה חיה יותר מי”ב חודש”. אם תוצג בפני תלמיד חכם עוף טרפה שחי מעבר לכך, ייתכן שיענה: “כנראה לא ראית נכון” או “זהו נס”. מבחינתו, הכתוב גובר על כל ראיה אמפירית.
במקרה כזה, ברור שהדיון הלוגי נשלל מראש, משום שכל עובדה שתוצג תתפרש כך שלא תסתור את הכתוב.
לעומת זאת, אם מישהו מוכן לדון בכלים של היגיון ובחינת ראיות, ניתן לומר לו: נבדוק. נבחן אם לימוד תורה תמיד מביא לניצחון, או שמא קיימים גם מקרים הפוכים. נחקור את העובדות, ונבדוק אם הקשר עקבי, או שמדובר בצירוף מקרים.
בסופו של דבר, הדיון האמיתי איננו בשאלה “מהי הסיבה”, אלא בשאלה כיצד נקבעת סיבה: האם לפי כתוב, לפי אמונה, לפי היגיון, או לפי עובדות.
ומכאן המסקנה: אין דרך להוכיח באופן מוחלט שטענת סיבה מסוימת שגויה, כל עוד הסיבה מתרחשת לפני התוצאה. ניתן לכל היותר לדרוש מן הטוען הוכחה – והוא לא יוכל להוכיח. ואם הטענה מבוססת על אמונה, הרי שאין בידינו כלים לוגיים שיכולים להפריכה.
