ניחום אבלים – כוחן של מילים וכוחה של שתיקה
ניחום אבלים נועד לנחם את האבל על אובדן יקירו. עם זאת, קיימות שתי דרכים עיקריות לעשות זאת.
הדרך הראשונה היא באמצעות מילים – דברי נחמה, ציון מעלותיו של הנפטר, עידוד בכך שהנפטר הולך למקום טוב יותר, וכדומה.
אך קיימת דרך נוספת לניחום אבלים – השתיקה.
לכאורה, השתיקה נראית כהיעדר מעשה, אך למעשה יש לה מסר עמוק. השתיקה מבטאת קבלה של המציאות כפי שהיא, הכרה בכך שאין תמיד תשובות או הסברים מספקים לאובדן.
בהלכות אבלות מופיע עיקרון זה:
“ואין המנחמין רשאים לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה, שנאמר ‘ואין דובר אליו דבר’ (איוב ב’, י”ג), וכתוב ‘אחרי כן פתח איוב את פיהו וכו’ ויען אליפז‘”.
גם אצל אהרון, כאשר התאבל על מות בניו, נאמר:
“וַיִּדֹּם אַהֲרֹן“ (ויקרא י’, ג’).
חז”ל מסבירים כי שתיקתו של אהרון מבטאת קבלה עמוקה של המציאות, מעבר להסברים ולמילים.
המדרש מוסיף על כך:
“ריבונו של עולם, הראיתני תורתו – הראני שכרו. אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.”
השתיקה כאן אינה ריקנות, אלא הבנה עמוקה שהאדם אינו יכול להבין את כל דרכי ההשגחה.
כל ההסברים, יפים ומנחמים ככל שיהיו, אינם תמיד מספקים. אך יש כלי אחד שמשתיק הכול – השתיקה עצמה. היא מבטאת את חוסר ההבנה האנושית, את ההכרה בכך שיש מצבים שבהם אין שאלה ואין תשובה, ואין טעם בהסברים.
גישה זו נכונה לא רק כלפי ניחום אחרים, אלא גם כלפי האדם המתאבל על עצמו. יש בפניו שתי אפשרויות לנחם את עצמו על אובדן:
- דרך הדיבור – חיפוש תשובות והסברים שיניחו את דעתו.
- דרך השתיקה – קבלת המציאות כפי שהיא, ללא ניסיון להסביר או להצדיק אותה.
לעיתים, ההסברים אינם מביאים נחמה אמיתית, אלא רק מעמיקים את השאלה. לכן, יש לדעת שגם קבלת הדברים כפי שהם – ללא שאלות וללא תשובות – יכולה להיות דרך רבת עוצמה להתמודד עם הכאב.
למתאבל ולמנחם יש שני כלים אלה, והם יכולים להשתמש באחד מהם או לשלב ביניהם, בהתאם לנסיבות ולצרכים האישיים.
