קבלה ופילוסופיה – מה בין קבלה לפילוסופיה? ל״ג בעומר
הקבלה, כשמה כן היא, דבר שמקבלים. ידע על המציאות שמגיע בקבלה מן השמים.
רש״י מסביר את ההבדל בין חכמה, תבונה ודעת:
״חכמה – מה שאדם שומע מאחרים ולמד.
תבונה – מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד.
דעת – רוח הקודש״.
רש״י, שמות ל״א, ג׳.
לפי תפיסת הקבלה, יש מציאויות שהשכל האנושי לבדו אינו יכול להשיג. לכן יש צורך בהתגלות, ברוח הקודש, בנבואה או במסורת שעוברת מדור לדור.
לעומת זאת, הפילוסופיה מבקשת להבין את המציאות באמצעות השכל האנושי.
המילה ״פילוסופיה״ ביוונית פירושה: אהבת החכמה.
האדם מנסה להבין את העולם דרך היגיון, מחשבה וחקירה.
לשתי הדרכים יש יתרונות וחסרונות.
הפילוסופיה מאפשרת בדיקה, ביקורת והיגיון. היא נותנת לאדם כלים להבחין בין אמת לדמיון.
אבל ייתכן שיש דברים שנמצאים מעבר ליכולת ההשגה של השכל האנושי.
הקבלה, לעומת זאת, טוענת שיש אפשרות להשיג גם את מה שמעבר לשכל.
אלא שכאן נוצרת בעיה אחרת: כיצד ניתן לדעת האם מדובר בגילוי אמיתי או בדמיון?
כבר משה רבנו אמר:
״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי…״
שמות ד׳, א׳.
גם כאשר ההתגלות אמיתית, כיצד האחרים יכולים לדעת זאת?
לאורך ההיסטוריה היו אנשים שטענו לגילויים אלוהיים, וחלקם התבררו כמטעים או כבעלי דמיונות. הדוגמה הידועה ביותר היא שבתי צבי.
גם רבי נחמן מברסלב יצא בחריפות נגד ספרי החקירה והפילוסופיה, וכתב ב״חיי מוהר״ן״:
״הם מבלבלים דעת האדם מאוד בדעות זרות שאינן מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה״.
מצד אחד, השכל מוגבל.
מצד שני, גם קבלה והתגלות עלולות להוביל להזיה ודמיון.
אולי המתח הזה בין השכל לבין ההתגלות מלווה את האדם מאז ומעולם:
האם האמת נקנית דרך חקירה אנושית, או דרך קבלה שמימית?
ואולי השאלה הגדולה היא לא רק איך מכירים את המציאות, אלא גם איך יודעים שהידיעה עצמה אמיתית.
