פרשת אמור: שלוש נקודות מבט על אובדן ואבלות
בתחילת פרשת אמור, התורה מציגה מערכת דינים מורכבת בנוגע לטומאת מת ואבלות, המחלקת את החברה לשלוש דרגות.
הדין בפרשה
- כהן הדיוט: מותר לו להיטמא ולהתאבל רק על ששת קרוביו הראשונים: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו הבתולה. חז”ל למדו מהמילה “לשארו” כי עליו להתאבל גם על אשתו.
- אדם מישראל (שאינו כהן): רשאי (ולעיתים חייב) להתאבל ולהיטמא לכל קרוביו, ואין עליו הגבלה בטומאת מת.
- כהן גדול: עליו חל איסור חמור – הוא אינו נטמא ואינו מתאבל על אף אדם, “ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא” (ויקרא כ”א, י”א).
המבט של הכהן הגדול: חיבור לשורש החיים
מהו המוסר והלקח עבורנו?
נתמקד בעניינו של הכהן הגדול. התורה מנמקת את איסור הטומאה שלו כך:
“כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי ה'” (ויקרא כ”א, י”ב).
לו היינו רואים בדין זה רק ציווי טכני, לא היה לנו מה ללמוד ממנו. אך ניתן להבין שהכהן הגדול נדרש להחזיק בנקודת מבט אמונית נעלה – חיבור מוחלט לשורש החיים ולמקור הטוב. ממבטו של הכהן הגדול, המחובר לנצח, המוות אינו חידלון פרט שלב במציאות האלוהית השלמה.
כדי להבין זאת, נתבונן בדברי הגמרא במסכת פסחים (דף נ’ עמוד א’) על הפסוק:
“וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה י”ד, ט’).
שואלת הגמרא: “אטו (וכי) האידנא (עכשיו) לאו אחד הוא?” ועונה הגמרא: “לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, על בשורות טובות אומר ‘ברוך הטוב והמטיב’, ועל בשורות רעות אומר ‘ברוך דיין האמת’. לעולם הבא – כולו ‘הטוב והמטיב'”.
לעתיד לבוא, בני האדם יזכו לראות את האחדות המוחלטת, שבה גם מה שנראה לנו כיום כ”רע” נובע ממקור הטוב. הכהן הגדול, מתוקף תפקידו וקדושתו, חי את המציאות הזו כבר עכשיו. בעוד שאדם רגיל חווה את המוות כמשבר ופירוד, הכהן הגדול מייצג את המבט הגאולי שבו הכל אחד והכל טוב.
הנהגות של “לעתיד לבוא” בימינו
ישנן הנהגות ששואבות את כוחן מאותה נקודת מבט של הכהן הגדול. היה מקרה של חסיד ברסלב שביקש בצוואתו שלווייתו תלווה בשירה ובמחולות. הנהגה כזו יונקת מדרגת האמונה של “הכל טוב”.
גם בבתי עלמין מודרניים (כמו בתל אביב) ישנם מקרים של ליווי הנפטר בשירה.
אמנם לא תמיד הדבר נובע מחיבור עמוק כשל הכהן הגדול, לעיתים זהו מנגנון התמודדות או קושי לעכל את האובדן, אך עצם האפשרות להתייחס למוות מתוך ניגון ושמחה קיימת ב”קטלוג” הרוחני של התורה בפרשת כהן גדול.
האיזון הנדרש
אף שאדם אינו יכול להיות במדרגת כהן גדול בכל רגע, הידיעה שקיימת נקודת מבט כזו נותנת כוח. המוות הוא אחד המשברים הגדולים ביותר, וההכרה בכך ש”הכל אחד” בשרשו מסייעת להתמודד עם האובדן בצורה בריאה יותר.
בסופו של דבר, התורה מלמדת אותנו איזון:
הקצה האחד: אבלות אנושית מלאה (ישראל).
הקצה השני: דבקות מוחלטת בחיים ובנצח (כהן גדול).
האמצע: הכהן ההדיוט, המשלב בין קדושת הכהונה לבין הצורך האנושי להתאבל על הקרובים לו ביותר.
עלינו להיות מודעים לכל בחינות האמונה הללו, ולפעול באיזון הנכון בהתאם לסיטואציה שבה אנו נמצאים.
