בין סובייקטיביות לאובייקטיביות בתקשורת – איך ולמה?

1. בין סובייקטיביות לאובייקטיביות בתקשורת – איך ולמה?

כאשר מישהו אומר משהו, ואנחנו רוצים להתייחס למה שהוא אמר, מה יותר נכון עבורנו לומר: “מה שאתה אומר” או “מה שאני חושב שאתה אומר”? “מה שאמרת” או “מה ששמעתי שאמרת”? “מה שנראה לי שהבנתי” או “מה שאמרת”? “שאתה אומר לי” או “שאני חושב שאתה אומר לי”?

המשותף לכל הדוגמאות הוא ההתייחסות לדברים שאנו שומעים – האם היא סובייקטיבית או אובייקטיבית? כלומר, אני, כסובייקט באופן אישי, מבין, חושב ומרגיש את הדברים של הזולת כפי שאני חש אותם באופן אישי, או שאני מתייחס אליהם כעובדות אובייקטיביות?

מה ההבדל? ולמה יותר אמיתי לומר “אני חושב שאתה אומר לי” ולא “אתה אומר לי”? למה התייחסות סובייקטיבית היא יותר אמיתית מאשר התייחסות אובייקטיבית לדברים שנאמרים?

הסיבה לכך היא שכל דבר שאני קולט הוא סובייקטיבי – הוא נתון לכלי הקליטה שלי, לרמת הריכוז שלי באותו רגע, ולמשמעויות שאני מייחס לדברים בזמן אמת, ולא בהכרח כפי שהדברים נאמרו מבחינה אובייקטיבית. לכן, כאשר אני אומר בצורה אובייקטיבית “אתה אומר לי” במקום לומר “אני חושב שאתה אומר לי”, זה לא משקף את האמת האובייקטיבית.

כפי שנאמר במדרש: “אחת דיבר אלוהים שתיים זו שמעתי”. המדרש מציין את ההבדל בין מה שנאמר לבין מה ששומעים – אלוהים אמר דבר אחד, אך השומעים שמעו שני דברים. אם הם יהיו מספיק צנועים, הם יהיו מודעים לכך שמה שהם שומעים לא בהכרח מה שדיבר אלוהים.

לכן, מבחינתם, יותר נכון לומר “שמענו שני דברים”, אך הם לא יודעים כמה מהם באמת היו דברי אלוהים, לפי מבחן אובייקטיבי.

כאשר אנו אומרים “אתה אמרת”, “אתה אומר” או “אתה דיברת”, אנו מציינים תיאורים עובדתיים אובייקטיביים של הדברים. אך כאשר אנו מוסיפים מיד סובייקטיביות לדברים, כלומר כשאנו אומרים “אני חושב”, “נראה לי”, “לא הבנתי” וכדומה, אנו בעצם מוסיפים ואומרים שזו רק חוויה סובייקטיבית שלנו. אנחנו יוצרים הבחנה בין מה שיכול להיות שנאמר באמת לבין מה שאנו חושבים שנאמר.

אם אני חושב שאמרת משהו, זה לא מחייב שבאמת אמרת אותו. ייתכן שלא אמרת אותו, או שאמרת משהו שונה במעט. אם אני אומר “נראה לי שאמרת”, זה כבר לא מחייב את מה שאמרת מבחינה אובייקטיבית, אלא מדובר בחוויה סובייקטיבית שלי. ייתכן שהבנתי נכון, וייתכן שלא. מה שנאמר באמת, מבחינה אובייקטיבית, עשוי להתאים למה שהבנתי, אך גם יכול להיות שונה.

במאמר זה איננו עוסקים בשאלות כמו: האם יש דרך לדעת מה הוא אמר באמת, בלי קשר למה אני חושב שהוא אמר? האם קיים דבר כזה “הוא אמר” ולא “אני חושב שהוא אמר”?

אלא אנו עוסקים בשאלה: מה יותר בטוח מבחינה סובייקטיבית אישית? מה יותר וודאי לנו – הוא אמר לנו את מה שהוא אמר, או שאנחנו חושבים שהוא אמר?

אם מה שאני חושב שהוא אמר תואם את  מה שהוא אמר, אז יש מתאם בין מה שאני חושב שהוא אמר לבין מה שהוא אמת באמת. אך אם מה אני חושב שהוא אמר לא בהכרח תואם את מה שהוא אמר, אין וודאות  מה שאני חושב שהוא אמר הוא אכן מה שהוא אמר באמת.

אמירה היא סדרת קולות וצלילים, ואני נותן משמעות לצלילים ששמעתי. אני יכול להיות בטוח במה ששמעתי, אך מאחר ויכול להיות שיאמרו דברים ואני לא אשמע אותם, וכן עשוי להיות שאני אשמע דברים שלא נאמרו, יש מקום לשאלת הדיוק.

הקליטה שלי מוגבלת בכמה אופנים:

1. ייתכן שהיו צלילים שלא שמעתי – כלומר, החסרתי משהו ממה שנאמר.
2. ייתכן שאני אשמע צלילים שלא היו במציאות, כי השמיעה של בני אדם אינה תמיד מדויקת ב-100%.

לכן, מה שבטוח הוא ששמעתי צלילים מסוימים, אך אין וודאות האם אלו היו כל הצלילים שנשמעו. אולי הוספתי או גרעתי ממה שנאמר.

מי שרוצה להיות מדויק ולא לסטות מהאמת, צריך לדייק ולומר: “זה מה ששמעתי”, כלומר, ייתכן שהחסרתי מהקולות שהיו, או שאולי הוספתי קולות שלא היו. יכול להיות גם שגרעתי או הוספתי קולות, ולכן עדיף להציג את הדברים בצורה סובייקטיבית.

כמו כן, חוץ מתהליך השמיעה, יש לנו תהליכים נוספים של פרשנויות למה ששמענו. גם אם אכן הקולות שנשמעו היו רק כל הקולות שנאמרו, לפעמים המשמעות שאנו נותנים להם עשויה להיות שונה מהמשמעות האמיתית. אנו עלולים לגרוע או להוסיף משמעויות על הקולות מעבר למשמעות שהייתה להם.

לסיכום, הדיוק בדברים שנאמרים חשוב, והדיוק משמעותו לציין שזו רק תחושה והבנה סובייקטיבית בלבד לדברים שנאמרו, ושלא בהכרח הם משקפים את האמת האובייקטיבית של הדברים שנאמרו, כפי שהם נאמרו וכפי כוונת האומרם בדיוק.

כאשר מישהו אומר משהו, ואנחנו רוצים להתייחס למה שהוא אמר, מה יותר נכון עבורנו לומר: “מה שאתה אומר” או “מה שאני חושב שאתה אומר”? “מה שאמרת” או “מה ששמעתי שאמרת”? “מה שנראה לי שהבנתי” או “מה שאמרת”? “שאתה אומר לי” או “שאני חושב שאתה אומר לי”?

המשותף לכל הדוגמאות הוא ההתייחסות לדברים שאנו שומעים – האם היא סובייקטיבית או אובייקטיבית? כלומר, אני, כסובייקט באופן אישי, מבין, חושב ומרגיש את הדברים של הזולת כפי שאני חש אותם באופן אישי, או שאני מתייחס אליהם כעובדות אובייקטיביות?

מה ההבדל? ולמה יותר אמיתי לומר “אני חושב שאתה אומר לי” ולא “אתה אומר לי”? למה התייחסות סובייקטיבית היא יותר אמיתית מאשר התייחסות אובייקטיבית לדברים שנאמרים?

הסיבה לכך היא שכל דבר שאני קולט הוא סובייקטיבי – הוא נתון לכלי הקליטה שלי, לרמת הריכוז שלי באותו רגע, ולמשמעויות שאני מייחס לדברים בזמן אמת, ולא בהכרח כפי שהדברים נאמרו מבחינה אובייקטיבית. לכן, כאשר אני אומר בצורה אובייקטיבית “אתה אומר לי” במקום לומר “אני חושב שאתה אומר לי”, זה לא משקף את האמת האובייקטיבית.

כפי שנאמר במדרש: “אחת דיבר אלוהים שתיים זו שמעתי”. המדרש מציין את ההבדל בין מה שנאמר לבין מה ששומעים – אלוהים אמר דבר אחד, אך השומעים שמעו שני דברים. אם הם יהיו מספיק צנועים, הם יהיו מודעים לכך שמה שהם שומעים לא בהכרח מה שדיבר אלוהים.

לכן, מבחינתם, יותר נכון לומר “שמענו שני דברים”, אך הם לא יודעים כמה מהם באמת היו דברי אלוהים, לפי מבחן אובייקטיבי.

כאשר אנו אומרים “אתה אמרת”, “אתה אומר” או “אתה דיברת”, אנו מציינים תיאורים עובדתיים אובייקטיביים של הדברים. אך כאשר אנו מוסיפים מיד סובייקטיביות לדברים, כלומר כשאנו אומרים “אני חושב”, “נראה לי”, “לא הבנתי” וכדומה, אנו בעצם מוסיפים ואומרים שזו רק חוויה סובייקטיבית שלנו. אנחנו יוצרים הבחנה בין מה שיכול להיות שנאמר באמת לבין מה שאנו חושבים שנאמר.

אם אני חושב שאמרת משהו, זה לא מחייב שבאמת אמרת אותו. ייתכן שלא אמרת אותו, או שאמרת משהו שונה במעט. אם אני אומר “נראה לי שאמרת”, זה כבר לא מחייב את מה שאמרת מבחינה אובייקטיבית, אלא מדובר בחוויה סובייקטיבית שלי. ייתכן שהבנתי נכון, וייתכן שלא. מה שנאמר באמת, מבחינה אובייקטיבית, עשוי להתאים למה שהבנתי, אך גם יכול להיות שונה.

במאמר זה איננו עוסקים בשאלות כמו: האם יש דרך לדעת מה הוא אמר באמת, בלי קשר למה אני חושב שהוא אמר? האם קיים דבר כזה “הוא אמר” ולא “אני חושב שהוא אמר”?

אלא אנו עוסקים בשאלה: מה יותר בטוח מבחינה סובייקטיבית אישית? מה יותר וודאי לנו – הוא אמר לנו את מה שהוא אמר, או שאנחנו חושבים שהוא אמר?

אם מה שאני חושב שהוא אמר תואם את  מה שהוא אמר, אז יש מתאם בין מה שאני חושב שהוא אמר לבין מה שהוא אמת באמת. אך אם מה אני חושב שהוא אמר לא בהכרח תואם את מה שהוא אמר, אין וודאות  מה שאני חושב שהוא אמר הוא אכן מה שהוא אמר באמת.

אמירה היא סדרת קולות וצלילים, ואני נותן משמעות לצלילים ששמעתי. אני יכול להיות בטוח במה ששמעתי, אך מאחר ויכול להיות שיאמרו דברים ואני לא אשמע אותם, וכן עשוי להיות שאני אשמע דברים שלא נאמרו, יש מקום לשאלת הדיוק.

הקליטה שלי מוגבלת בכמה אופנים:

1. ייתכן שהיו צלילים שלא שמעתי – כלומר, החסרתי משהו ממה שנאמר.
2. ייתכן שאני אשמע צלילים שלא היו במציאות, כי השמיעה של בני אדם אינה תמיד מדויקת ב-100%.

לכן, מה שבטוח הוא ששמעתי צלילים מסוימים, אך אין וודאות האם אלו היו כל הצלילים שנשמעו. אולי הוספתי או גרעתי ממה שנאמר.

מי שרוצה להיות מדויק ולא לסטות מהאמת, צריך לדייק ולומר: “זה מה ששמעתי”, כלומר, ייתכן שהחסרתי מהקולות שהיו, או שאולי הוספתי קולות שלא היו. יכול להיות גם שגרעתי או הוספתי קולות, ולכן עדיף להציג את הדברים בצורה סובייקטיבית.

כמו כן, חוץ מתהליך השמיעה, יש לנו תהליכים נוספים של פרשנויות למה ששמענו. גם אם אכן הקולות שנשמעו היו רק כל הקולות שנאמרו, לפעמים המשמעות שאנו נותנים להם עשויה להיות שונה מהמשמעות האמיתית. אנו עלולים לגרוע או להוסיף משמעויות על הקולות מעבר למשמעות שהייתה להם.

לסיכום, הדיוק בדברים שנאמרים חשוב, והדיוק משמעותו לציין שזו רק תחושה והבנה סובייקטיבית בלבד לדברים שנאמרו, ושלא בהכרח הם משקפים את האמת האובייקטיבית של הדברים שנאמרו, כפי שהם נאמרו וכפי כוונת האומרם בדיוק.