אמת יחסית ואמת מוחלטת – האם יש אחת בלי השנייה?
האם ייתכן קיומה של אמת יחסית מבלי שתהיה אמת מוחלטת?
או, בניסוח אחר: האם המושג “אמת יחסית” תלוי מראש בהנחת קיומה של אמת מוחלטת?
נראה כי כל דיון באפשרות של אמת יחסית מחייב בירור מוקדם: מהי בכלל “אמת יחסית”? מה משמעותה? כיצד היא מובחנת מאמת מוחלטת? ובעיקר – האם ניתן להעניק לה תוכן עצמאי?
אמת יחסית – שני מובנים
המושג “אמת יחסית” ניתן להבנה בשני אופנים עיקריים:
האחד – אמת כיחס למידה מסוימת. כלומר, האמת נבחנת ביחס לחושים, לשכל, לזיכרון או לאמונה. לפי מובן זה, אמת יחסית איננה סותרת אמת מוחלטת, אלא מבטאת את התלות של האמת במדד מסוים. לדוגמה: “ביחס לחושים שלי, יש כאן שולחן”. זו קביעה שיכולה להיות ודאית, אך היא עדיין “יחסית” – שכן היא נכונה ביחס למדד מוגדר.
השני – אמת יחסית כאי-ודאות. דהיינו, אמת שהיא לא בהכרח נכונה, אלא אפשרית בלבד. היא נראית אמת, אולי אפילו מסתברת, אך אין לה תוקף מוחלט. אמת זו נתונה לספק, לערעור ואולי אף להכחשה.
האם ניתן להגדיר “לא מוחלט” בלי מוחלט?
כעת נבחן את המשמעות של אמת יחסית לפי המובן השני.
אם טוענים כי “אין אמת מוחלטת” – מהו בכלל הבסיס להבנת מושג כמו “לא מוחלט”?
שלילה של דבר מה מניחה מראש את קיומו:
אם אני אומר “זה לא סוס” – אני מניח שיש דבר כזה “סוס”.
אם אני אומר “זה לא נכון בהכרח” – אני מניח קיומו של מושג “נכון בהכרח”.
ללא מושג של אמת מוחלטת, אמירה כמו “אמת יחסית” מאבדת ממשמעותה.
זוהי אחת מעקרונות השפה והמחשבה: שלילה של מושג מניחה את קיומו.
אם נגדיר דבר באמצעות מושג שאינו קיים – לא אמרנו דבר.
נניח שאמציא מילה חסרת משמעות, כמו “כפו”, ואטען שראובן הוא “לא כפו” – האם זה אומר משהו?
ברור שלא. מילה שאין לה תוכן אינה יכולה לשאת שלילה בעלת משמעות.
ולכן, גם אם נטען ש”אמת יחסית היא אמת לא מוחלטת” – אמירה זו מחייבת שהמושג “אמת מוחלטת” יהיה מובן וקיים, ולו כרעיון, גם אם איננו מקבלים אותו כנכון.
מתי יש לאמת יחסית תוקף?
אם נפרש אמת יחסית כאמת הנבחנת לפי קני מידה מסוימים – אין הכרח להניח אמת מוחלטת.
די להכיר בכך שיש מדדים שונים לקביעת אמת: תחושה, תבונה, תרבות, הקשר.
אדם יכול לומר: “מבחינתי, הדבר הזה נכון” – מבלי להכריע בשאלת האמת המוחלטת.
במובן זה, “יחסית” משקף את מגבלות ההכרה האנושית, אך אינו עוסק כלל בשאלת קיומה של אמת מוחלטת.
אבל אם אנו אומרים “אין אמת מוחלטת” – אנו כבר משתמשים במושג שאין לו בסיס,
ואז גם ההבחנה עצמה בין “יחסי” ל”מוחלט” קורסת.
האם יש משהו שבהכרח נכון?
נשאל כעת שאלה יסודית:
האם יש טענה שאי־אפשר לחשוב עליה כלא נכונה?
למשל: “דבר אינו יכול להיות גם ישנו וגם אינו ישנו באותו זמן ובאותו יחס” – זוהי קביעה שבהכרח נכונה.
לא מפני שאנו יודעים שהיא נכונה, אלא מפני שאי־אפשר לחשוב עליה כלא נכונה.
טענה שאינה ניתנת להפרכה במחשבה עצמה – היא, בהגדרה, אמת מוחלטת.
היא תקפה לא מפני שראינו אותה, אלא מפני שהיא תנאי מוקדם לכל מחשבה אחרת.
אם אין אפילו קביעה אחת כזו – אזי הכול פתוח, והכול נתון לספק.
אבל אם יש – די באחת כזו כדי לבסס את קיומה של אמת מוחלטת.
מסקנה: אמת יחסית מחייבת אמת מוחלטת – לפעמים
הבה נחזור לשאלה הפותחת:
האם אמת יחסית אפשרית ללא אמת מוחלטת?
נענה בהתאם לשני מובניה של אמת יחסית:
אם אמת יחסית משמעה “אמת לפי מדד מסוים” – אז לא חייבים להניח אמת מוחלטת.
די להניח קיומם של מדדים שונים. זוהי עמדה פרגמטית, רכה, גמישה.
אבל אם אמת יחסית פירושה “אמת לא בהכרח נכונה” – אז היא תלויה בהנחת קיומה של אמת שבהכרח נכונה.
אחרת, לא ניתן אפילו להבין מה פירוש “לא בהכרח”.
ומכאן – שלפחות באחד ממובניה, אמת יחסית מחייבת קיומה של אמת מוחלטת.
