המנהיג והאינטרס – טובת הציבור או טובתו האישית?
המנהיג, כמו כל אדם, פועל תמיד מתוך האינטרסים שלו. אין לכך יוצא מן הכלל. גם כאשר אנו סבורים שהוא פועל “לטובת הכלל”, למעשה אנו מתארים מצב שבו רצונותיו האישיים מתיישבים עם טובת הכלל. שהרי כל פעולה שלו – קטנה או גדולה – נובעת מתוך רצון פנימי. ואם אין לו רצון, אין לו גם מניע לפעולה, והוא לא יעשה דבר.
אך כאן עולה השאלה: מהם אותם רצונות אישיים? האם הם מתמקדים אך ורק בשימור כוחו, שלטונו ומעמדו? האם הם נובעים מדאגה אותנטית לציבור? או שמא מדובר בתערובת מורכבת – חלק לטובתו האישית וחלק לטובת הכלל?
ניקח לדוגמה מנהיג שרוצה אך ורק לבצר את שלטונו. ייתכן שהוא ימצא כי הדרך האפקטיבית ביותר להבטיח את יציבות שלטונו היא דווקא באמצעות שיפור חיי האזרחים. אם הכלכלה תשגשג, אם הציבור יחוש ביטחון, אם תחושת הצדק תתחזק – יגדל גם מעמדו. במקרה כזה, למרות שהמניע שלו אגואיסטי לחלוטין, התוצאה בפועל היא חיזוק טובת הציבור. יש כאן מתאם נסיבתי: האינטרס האישי משרת את האינטרס הציבורי.
אבל לא תמיד קיים מתאם כזה. לעיתים טובתו האישית של המנהיג מתנגשת ישירות עם טובת הציבור. למשל, כאשר שמירה על כוחו דורשת ממנו להעלים עין משחיתות, לדכא חופש ביטוי או לפגוע במשאבי המדינה. ברגע זה מתגלה עומק השאלה: מהו משקל האינטרס האישי לעומת האינטרס הציבורי? האם המנהיג מוכן להקריב מעט מכוחו למען רווחת הכלל, או שמא יעדיף תמיד להקריב את רווחת הכלל כדי לשמר את כוחו?
יש גם מצבי ביניים: ייתכן שהמנהיג מייחס ערך לשני הממדים גם יחד – האישי והציבורי. כל עוד אין ביניהם סתירה, הוא יפעל לשניהם גם יחד. אך ברגע של התנגשות, נחשפת מידת ההעדפה. האם יעדיף את שלמות החברה או את שלמות שלטונו? האם יוותר על יתרון אישי קטן למען הישג ציבורי גדול? או שמא יעדיף להיאחז ביתרון האישי גם במחיר פגיעה באינטרס הציבורי?
אפשר לומר כי תמיד למנהיג חשוב בראש ובראשונה האינטרס האישי שלו. השאלה היא כיצד מוגדר האינטרס הזה. יש מנהיגים שהאינטרס האישי שלהם הוא שליטה נטו, ללא שום עניין אחר. אחרים רואים את האינטרס האישי שלהם כמחובר זהותית להצלחת הציבור – משום שהם חשים את עצמם אחראים לגורלו, או משום שכוחם ניזון במישרין מהצלחתו.
בסופו של דבר, גם אם המנהיג חושב רק על עצמו, עדיין ייתכן שיבחר לקדם את טובת הציבור – מפני שבמקרה זה היא המפתח לחיזוקו. אך כאשר טובת הציבור איננה משרתת את טובתו האישית, מתגלה פרצופו האמיתי: יש מנהיגים שיוותרו על חלק מכוחם למען הכלל, ויש מנהיגים שיוותרו על הכלל כולו למען חלק מכוחם.
לכן, כאשר אנו בוחנים מנהיגות, השאלה האמיתית איננה האם המנהיג דואג לעצמו – כי ברור שהוא דואג לעצמו – אלא כיצד הוא מגדיר את טובתו האישית, ועד כמה היא קשורה באופן מהותי לטובת הציבור. במילים אחרות: האם המנהיג רואה את עצמו ואת הציבור כישות אחת שלובה זו בזו, או שהוא רואה את הציבור רק כאמצעי לשרת את רצונותיו?
