מסורת – מהו היחס הנכון בין מסורת עדתית למסורת כללית? ומהו היחס הנכון לחג הסיגד?
תורת אלוהים נמסרה למשה ועם ישראל בסיני, ומשה מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וכולי. כך תורת אלוהים נשמרה במסורת על ידי עם ישראל מדור לדור, עד שעם ישראל יצא לגלות.
ועם ישראל יצא לכל הגלויות. התחלק לעדות בכל ארצות הגולה, וכל העדות שמרו את תורת משה בכל כוחם חרף הצרות הרבות שפקדו אותם.
אם כן, במשך הגלות השינויים בין המסורות של העדות השונות קיבלו גוון גדול יותר.
בהמשך שנות הגלות, כל עדה שמרה על המסורת של עדתה בקנאות ובאדיקות רבה.
כאשר עם ישראל שב לארצו, וכל העדות התכנסו כאחד. כיצד עלינו להתייחס למסורות של העדה שלנו? כיצד עלינו להתייחס למסורות של עדות אחרות?
יש סוגיה אחת שעוסקת ביחס בין השבטים השונים, מצוות איסור נישואין משבט לשבט.
צלפחד נפטר בלי בנים והותיר אחריו רק בנות. בנות צלפחד הביעו חששן שנחלת אביהם תעבור לשבט אחר.
בעקבות כך ניתנה מצוות איסור”ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל” (במדבר לו, ז).
אולם הגמרא במסכת תענית אומרת שאיסור זה פקע. דף כו ע”א: “אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים”.
בגמרא שם ל ע”א: “מאי היא? … יום ששבטים הותרו לבוא זה בזה”. שואלת הגמרא: מה דרשו? “זה הדבר” – דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור זה.
רבי יהודה שם: מיעוט של “זה”, שלא יהיה נוהג רק בדור באי הארץ בלבד.
ביאור הדברים, בדור של באי הארץ היה צורך בחיזוק השבטיות ואחיזתם בנחלת הארץ, אך הדור החדש, דור באי הארץ, כבר יכולים להתערב זה בזה.
כעין זה היה כאשר עם ישראל נכנס לארץ. ההנהגה הציונית ניסתה ליצור כור היתוך של עם ישראל השבים מהגלות.
לבנות להם זהות חדשה, זהות אחדותית.
אמנם התכנים של תקופת השבטים, של היתר נישואין בין השבטים, וכור ההיתוך של בן-גוריון – התכנים שונים אבל התהליך דומה, והוא ניסיון ליצור זהות כללית חדשה של עם ישראל השב מהגלות ובא לארצו, שילוב ואינטגרציה של עם ישראל, אם זה בקשר לנישואין לשבים ממצרים בתקופת השופטים, ועם בקשר לשבים מכל הגלויות, של תוכן החיים אצל בן-גוריון.
בן-גוריון עצמו, שם משפחתו היה גרין, שינה את שם משפחתו כדי ליצור זהות חדשה, זהות ארץ-ישראלית, זהות ישראלית כללית בארץ ישראל, השונה מזהות עדתית של הגלות.
הרעיון הוא: כל עוד עם ישראל היה בגלות, כל עדה ועדה, באופן טבעי, עיקר הכרתה של המסורת הייתה המסורת העדתית ותו לא.
אך כאשר מגיעים לארץ ומכירים את כל המסורות של כל העדות,
אז העיקר הראשון שצריך להבין הוא שהמחויבות של כל עדה ומחויבות של כל ישראל היא למסורת של משה רבינו ותורת אלוהים.
לכן, ברגע ששבים לארץ, המחויבות ממסורת עדתית עוברת למסורת כלל-עדתית. כלומר, ממחויבות לתורת אלוהים ומסורת משה, ולמסורת של כלל העדות, ורק אחר כך מחויבות למסורת של העדה.
להבין שהמסורת של עדה מסוימת היא רק ביטוי למסורת הכללית, למסורת של משה רבינו. וקיימות עדות אחרות שגם הן ביטויים לאותה מסורת.
לכן המחויבות של כל איש ישראל היא לא למסורת של עדה שלו וגם לא למסורת של עדות אחרות, אלא למסורת של משה רבינו, למסורת הכללית.
אפשר לתאר את המחויבות גם באופן אחר, ולומר שהמחויבות של אחד ואחד מבני ישראל הוא להתחייב למסורת של כלל העדות.
כל עוד היינו בגלות, כל אחד דבק במסורת עדתו באדיקות רבה, כי זה מה שהיה לו. אבל כאשר באים לארץ ומתאספים יחד שבטי ישראל, כל אחד מחויב לכלל העדות ברמה עקרונית.
בקיצור, מעבר של המחויבות, ממחויבות למסורת עדתית למחויבות למסורת הכללית, כפועל יוצא של המחויבות לתורת האלוהים והמחויבות למסורת משה מסיני.
מבחינת האכפתיות והמחויבות העקרונית, אין שום הבדל בין מחויבות למסורת של עדה אחת למחויבות למסורת של עדה אחרת.
כולם חייבים בכל המסורות באותה מידה. וכולם מחויבים לדעת וללמוד את המסורת של כולם, כל העדות צריכות להתעניין, ללמוד ולדעת את המסורת של כלל העדות, כי כולן מסורות של רועה אחד, מפי אדון כל המעשים.
האם הרעיון הזה הוא לא הרעיון של הרב עובדיה יוסף, שרצה שכל העדות יפסקו כמו השולחן ערוך, מרא דאתרא של ארץ ישראל?
מבחינת הניסיון לאחד את המסורות השונות ולהביא אותם למחויבות אחת, אכן זה אותו דבר, אך הטעמים שונים, וגם המסקנות הן שונות.
מכאן יש לדון, אם כל אחד ואחד מבני ישראל מחויבים בכל המסורות, או לא מחויבים לשום מסורת אלא למסורת של משה בלבד.
אם כך, מה ההשלכות של הרעיון הזה? מה המשמעות של שינוי תפיסת המחויבות של העדה בצורה אחרת?
יש כאלה שמה שחשוב להם בסוגיה הזאת, זה האם המעבר ממסורת עדתית למסורת כללית, תקל עליהם או לא תקל עליהם, והם אומרים “אנחנו מחפשים להקל עלינו”. אבל הרעיון כאן לא נעשה במטרה להקשות על החיים או להקל עליהם מפני המסורת, אלא לבדוק כיצד ראוי להתייחס למסורות העדתיות השונות בארץ ישראל אחרי קיבוץ גלויות, התוצאה תהיה אשר תהיה, אם להקל על החיים או להקשות עליהם.
אם התוצאה תהיה להקל או להקשות, יהיה תלוי בגישה שאנחנו מאמצים ביחס לתפיסה של המסורת הכלל-עדתית. בהמשך המאמר יתבארו מספר גישות כיצד לנהוג ולפעול מתוך הגישה של מסורת כללית.
כאן כבר יכולים להיות מודלים שונים ומגוונים, אמנה חלק מהם, ואומר גם את דעתי האישית.
יכול להיות מודל שאומר: כל המסורות כוחן שווה, לכן כל אחד מבני ישראל יכול לבחור לו איזו מסורת שהוא רוצה, אלא אף אחד לא חייב יותר ללכת דווקא אחר מסורת של עדתו, אלא יכול לבחור לו מחדש מתוך תוקף המחויבות הכללית שלו, לבחור לו מסורת עדתית מסוימת וללכת אחריה.
מודל נוסף שיכול להיות הוא שכולם צריכים לקיים את הכול, כל אחד מחויב לקיים את כל המסורות של כל העדות. הרעיון שעומד מאחורי הגישה הזאת הוא, כל עדה מחזיקה בנתח אחד של מסורת משה, מאחר שכל אחד ואחד מחויב במסורת של משה, ממילא מחויב בכל המסורות שהן חלקים שונים של מסורת משה, לכן כדי להמשיך את מסורת משה צריך להמשיך בכל המסורות כולם יחד. כמובן שאם תהיינה סתירות, יהיו חייבים להכריע במסורת מסוימת.
מודל נוסף הוא: אדם יכול לבחור לעשות תמהיל של מסורת, המורכב מכלל המסורות של כל העדות כפי שיקוליו ומאווייו. הרעיון הוא: כל עוד יש איזו מסורת שאפשר לסמוך עליה, זה בסדר גמור, לכן כל מסורת וכל דין שיש לו הצדקה באחת המסורות הוא כשר, וכל אחד מבני כל העדות יכול לסמוך עליו ולנהוג על פיו. לפי גישה זו, היחס למסורות השונות הוא כעין היחס למאכלות העדתיות, כמו שהמאכלות העדתיות – כל אחד אוסף את המאכלים המועדפים עליו מכל העדות, כעין זה יעשה גם ביחס למסורות הרוחניות של שאר העדות.
המודל הנוסף הוא כמו הקודם, אך התמהיל צריך להיות בנוי על פי העקרון מה נכון יותר ומה פחות נכון, מכל עדה לקחת את הדברים הטובים, ומכל מסורת עדתית לדחות דברים שאינם מוצדקים.
ואני מצדד בשיטה הזאת האחרונה.
אך יש להבחין בין שני רעיונות: הרעיון האחד הוא שינוי בתפיסה, ממסורת עדתית למסורת כללית, כפי שביארנו למעלה.
והדבר השני הוא, אחרי שנפטרנו ממחויבות עדתית וקיבלנו עלינו את המחויבות הכלל-עדתית, כיצד עלינו לנהוג. הרעיון הראשון נראה ברור ופשוט, שהתפיסה חייבת להיות כללית.
אך בנוגע לכיצד צריך לנהוג בפועל מתוך התפיסה של מחויבות כלל-עדתית, יכולים להיות שיטות שונות ולגיטימיות, אף שגם שם יש לי עמדה, אך אינה קבועה במסמרות כמו הרעיון הראשון של המעבר ממחויבות למסורת עדתית למחויבות למסורת כלל-עדתית.
על פי המודל שאני מצדד בו, שצריכים לבדוק ולראות איזו מסורת ראויה לשמירה ואיזו לא, אני רוצה לתת מספר דוגמאות.
כפי שביארנו למעלה, קודם כל צריך לדעת וללמוד את המסורת של כל עדה בסוגיה הנדונה, ורק אחר כך לבדוק אם אחת המסורות עדיפה על חברתה או שהן שוות. אם יש מסורת עדיפה, יש לשמור רק אותה, ואם המסורות שוות בערכן, לכל אחד מבני ישראל שמורה לו הזכות לבחור איזו מסורת שהוא חפץ, כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
דוגמה 1. איסור אכילת קטניות בפסח:
לאיסור אכילת קטניות שנוהג בחלק מהעדות, בעדות אשכנז וגם בחלק מעדות המזרח, טעם איסור זה לא שייך בימינו, לפחות ברוב הדברים. לכן, לדעתי, לעדות שנהגו בזה, אין טעם שינהגו אותו, ואין צריך לומר שעדות אחרות אין צריכות לנהוג אותו.
דוגמה 2. עריכת ברית מילה בשבת:
לפי המסורת שהתקבלה מהתלמוד הבבלי, אם יום השמיני לברית מילה חל בשבת, מלים בשבת. אך לפי המסורת של העדה האתיופית (ככל הידוע לי), לא מלים בשבת, אלא דוחים את הברית ליום ראשון.
נשאלת השאלה, כיצד אמורים לנהוג, למול בשבת או לא למול בשבת?
מאחר ויש לנו מסורת מול מסורת, כל עוד לא מצאנו דרך להכריע האם אחת המסורות נכונה יותר, שתי המסורות שקולות, וכל אחד מבני ישראל, כפי שליבו חפץ, ירצה, ידחה את המילה כפי מנהג העדה האתיופית, ירצה, יעשה את הברית בשבת כפי שמקובל לפי המסורת של התלמוד הבבלי.
דוגמה 3. כלי זכוכית – בולעים או לא בולעים:
לפי המסורת של עדות אשכנז, כלי זכוכית בולעים, לכן הם טעונים הכשרה, ואסור להשתמש בכלי זכוכית חלב לבשרי וההפך ללא הכשרה, כפי שמופיע ברמ”א שולחן ערוך (או”ח תנ”א, כו).
ואילו לפי המסורות של עדות המזרח, אינם טעונים הכשרה כי אינם בולעים, כפי שמופיע (שם).
נשאלת השאלה, עכשיו, אחרי קיבוץ גלויות ובניין האומה בארצה, עם כלל העדות, כיצד ראוי לנהוג לכל אחד מבני כל העדות.
לפי מיטב הבנתי, כלי הזכוכית בימינו אינם בולעים, וגם אם בולעים, הוא מיעוט שבמיעוטו שאין בכוחו ליתן טעם, לכן אין מקום לחשוש לו.
לכן, כלל העדות, כולל עדות אשכנז, אין צריכים להכשיר כלי זכוכית.
יכולים להיות שחכם אחר יגיע למסקנה אחרת בניתוח של שלוש הדוגמאות. הנקודה העיקרית של המאמר היא ההכרחיות לעבור ממחויבות למסורת עדתית למחויבות למסורת כללית, למסורת כלל, עדתית, למסורת של משה.
סיכום: המחויבות של ישראל לתורת ישראל היא לתורת אלוהים, ולמסורת של משה שמסר את תורת האלוהים. בעקבות הגלות, מסורת זו התפצלה לעדות, למסורות של עדות שונות ומגוונות. כל עוד שהיינו בגלות, אולי היה צידוק לכך שכל עדה תשמור רק על מסורת עדתה בלבד, מכוח הגלות וכולי. אך עתה, שכל ישראל התתקבצו בארצם, עלינו לנסות להחזיר עטרה ליושנה, ולהביט על המסורות העדתיות השונות, מתוך מבט כללי ולא מתוך מבט פרטי, כלומר לעבור ממחויבות של מסורת עדתית למסורת כללית, כלל-עדתית.
תפיסה זו חשובה כשלעצמה, גם אם אין בה השלכות מעשיות לגבי המסורות העדתיות, אך כפי שהתבאר למעלה, יתכן גם שיהיו לתפיסה זו השלכות רבות, כפי שביארנו.
