ניתוח יחסי סיבה ותוצאה: האם הסיבה מחייבת את התוצאה או התוצאה מתחייבת מהסיבה?

ניתוח יחסי סיבה ותוצאה: האם הסיבה מחייבת את התוצאה או התוצאה מתחייבת מהסיבה?

בבואנו לחקור קשר סיבתי, עלינו לבחון שני כיווני חקירה:

1. האם הסיבה מחייבת את התוצאה?
2. האם התוצאה מתחייבת מהסיבה?

למראית עין, שתי השאלות הללו נראות זהות לחלוטין. במאמר זה נסביר מהו מקור הבלבול ביניהן, מתי הן אכן זהות ומתי מדובר בשתי שאלות שונות המייצגות כיווני מחשבה נפרדים.

הנוסחה הלוגית

ננסח זאת בצורה של משתנים:

שאלה א’: האם A מחייב את B?

שאלה ב’: האם B מתחייב מ-A?

לכאורה, אם קבענו ש-A מחייב את B, הרי שברור ש-B מתחייב מ-A. אם כך, מדוע יש צורך בשתי השאלות?

ההבחנה בין המקרה הקונקרטי למישור העקרוני

התשובה תלויה בהקשר שבו אנו עוסקים:

1. המקרה הקונקרטי (בפועל): כאשר אנו בוחנים אירוע ספציפי שכבר התרחש, שתי השאלות אכן זהות. אם הוכחנו שבמקרה מסוים סיבה A היא זו שחוללה את תוצאה B, הרי שבהכרח התוצאה נבעה מאותה סיבה. במציאות הממשית של רגע נתון, הקשר הוא חד-ערכי.
2. המישור העקרוני-תיאורטי: כאן טמון ההבדל. במישור העקרוני, העובדה שסיבה A מסוגלת לחייב את תוצאה B, אינה שוללת את האפשרות שתוצאה B יכולה לנבוע גם מסיבות אחרות (למשל C).

דוגמה: דוגמת האוכל החריף:
נניח שזיהינו קשר עקרוני: “אכילת אוכל חריף (A) גורמת לצרבת (B)”.

מצד אחד: בכל פעם שאכלנו חריף, התחייבה התוצאה ונוצרה צרבת.
מצד שני: אם אנו חווים צרבת כרגע, אין זה אומר בהכרח שהיא נבעה מאוכל חריף. ייתכן שהיא נבעה מסיבה אחרת לגמרי, כמו אכילת מטוגן, ושתיית קפה (C).

כלומר, הסיבה (חריף) מחייבת את התוצאה (צרבת), אך התוצאה (צרבת) אינה מתחייבת מן הסיבה הזו בלבד.

מתי השאלות הופכות לשונות?
ההבדל צף כאשר קיימים מספר גורמים אפשריים לאותה תוצאה. בדיון עקרוני, אם נרצה להוכיח ש־B קרה בגלל A, עלינו לשלול גורמים אחרים.

דוגמה נוספת לבישת ג׳קט (B):

ניתן לומר ש”קור עז” (A) הוא סיבה שמחייבת לבישת ג’קט (B).

עם זאת, אם נראה אדם לובש ג’קט, לא נוכל להסיק בוודאות שקר לו. ייתכן שהוא לובש אותו מטעמי “יופי והדר” (C).

במקרה זה: הסיבה (קור) מחייבת את התוצאה (לבישה), אך התוצאה (לבישה) אינה מתחייבת בהכרח מהסיבה הזו (קור), כי יש לה הסברים חלופיים.

מתי השאלות הופכות לשונות?

כאשר קיימים מספר גורמים אפשריים לאותה תוצאה (B), עלינו לבצע חקירה כפולה:

בדיקת הכרחיות: האם נוכחות של A תמיד תייצר את B?

בדיקת בלעדיות: האם הופעת B מעידה בהכרח על קיומו של A?

אם לתוצאה B יש רק סיבה אחת אפשרית (A), אזי השאלות זהות גם במישור העקרוני. אך אם לתוצאה יש ריבוי סיבות, הרי שהקשר הלוגי משתנה:

אם נאמר שרק A מחייב את B, הרי ש-B מתחייב מ-A באופן בלעדי.

אם נאמר ש-A מחייב את B, אך ישנן סיבות נוספות, הרי ש-B אינו מתחייב דווקא מ-A.

סיכום

בדיון תיאורטי-עקרוני, עלינו למצות את כל אפשרויות החקירה. העובדה שקיבלנו את העיקרון ש-A גורם ל-B אינה אומרת שפתרנו את שאלת המקור של B בכל פעם שהוא מופיע.

בפועל ובמציאות הממשית: השאלות זהות.

בעיקרון ובתיאוריה: אם יש סיבות חלופיות, מדובר בשתי שאלות נפרדות. עלינו לוודא לא רק ש-A יכול לגרום ל-B, אלא ש-B אכן נבע מ-A ולא מגורם C כלשהו.