פרשת במדבר – תולדות הנפש: מי הוא אביו האמיתי של האדם?
מיהו האדם? האם האדם הוא נפש או גוף? מהו עיקר האדם, הגוף או הנפש?
בפרשת במדבר (פרק ג’, פסוק א’) נאמר:
“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי.”
על כך מובא בגמרא במסכת סנהדרין (דף י”ט, עמוד ב’):
“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה – וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְנֵי אַהֲרֹן! וְנִקְרְאוּ תוֹלְדוֹת מֹשֶׁה? לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ.”
מכאן שלכל אדם יש שתי לידות בחייו: לידה פיזית-גופנית ולידה רוחנית-נפשית.
אמר פעם הרב פישר שבלידה הפיזית-גופנית משתתפים שלושה שותפים: היולדת, המיילדת והוולד. ואילו בלידה הרוחנית-נפשית, הוא אמר שאותו האדם עצמו הוא גם המיילדת, גם היולד וגם הוולד.
אפשר ליישב את דברי הרב פישר ולומר: אם האדם הוא הרב של עצמו – אזי הוא הכל; אבל אם הוא זקוק למישהו שיעזור לו להיוולד מבחינה נפשית ורוחנית, אז אפשר לומר שיש כאן שניים: האדם עצמו מייצג את הוולד הנולד ואת היולדת, ואילו את המיילדת מייצג החכם שמלמד את האדם ומפתח אותו מבחינה נפשית ורוחנית.
ובאמת, בלשון התלמוד ובלשון חכמים, המיילדת נקראת “חכמה”, כפי שאמרו חז”ל במסכת שבת (דף קכ”ח, עמוד ב’): “מזמנין לה חכמה”, וכוונתם היא למיילדת.
המשנה במסכת בבא מציעא (פרק ב’, משנה י”א) עוסקת בשאלה כבודו של מי עדיף, האם כבודו של הרב או כבודו של אביו? וכך אומרת המשנה:
“אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי – מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשְּׁבִי – פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו.”
אפשר להשיב על השאלה הזו, כלומר, על השאלה כבוד רבו או כבוד אביו מי עדיף, שהדבר תלוי בזהותו של האדם שמצא את האבדה. אם זהו אדם שמודע לחלק הרוחני והנשמתי שלו, ועבורו החלק הרוחני והנפשי חשוב יותר, או שמא הוא אדם שאינו מודע לחלק הרוחני והנפשי, וגם אם הוא מודע לו, הוא חושב שעיקר האדם זה הגוף, והנפש היא רק סוג של ריאקציה (תגובה) לגוף. האחד שחושב שעיקר האדם הוא הנפש, ישיב את האבדה לרבו; והאחר שחושב שעיקר האדם הוא הגוף, ישיב את האבדה לאביו.
היה זה פרופסור לפיזיקה אחד שאמר שהאדם הוא רק הגוף בלבד. כששאלו אותו: “אם כן, מהי הנפש?”, הוא השיב שהנפש היא רק ריאקציה מסוימת של הגוף.
לאלישע הנביא היה רב, והרב שלו היה אליהו הנביא. כאשר אליהו עלה בסערה השמיימה, אלישע קרא לעברו “אבי אבי”. אלישע, שהיה מודע לכך שעיקר האדם הוא הנפש והחלק הרוחני, הבין שאביו העיקרי הוא רבו, אליהו הנביא. לכן כינה אותו “אבי אבי”, אף שלא היה אביו מבחינה ביולוגית. כפי שנאמר בספר מלכים ב’ (פרק ב’, פסוקים י”א-י”ב):
“וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ עוֹד, וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.”
וכן לגבי אברהם ושרה, כתוב בתורה שהם “עשו את הנפש”. חז”ל אומרים ש”עשיית הנפש” של אברהם ושרה היא הכנסת האנשים תחת כנפי השכינה. דהיינו, הם העמידו והחיו את רוחם, נפשם ונשמתם של בני האדם, ודבר זה נחשב כאילו הם עשו אותם ממש. כפי שנאמר בספר בראשית (פרק י”ב, פסוק ה’):
“וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.”
רש”י מפרש שם על המילים “אשר עשו בחרן”:
“שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום. ופשוטו של מקרא: עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (בראשית ל”א) ‘עשה את כל הכבוד הזה’ – לשון קניין; (במדבר כ”ד) ‘וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל’ – לשון קונה וכונס.”
הרב אמנון יצחק מספר, אמר עליו הרב עובדיה יוסף שהוא “בורא נפשות רבות”, מפני שהחזיר אנשים בתשובה. בלי להתייחס כאן לדרכו של הרב אמנון יצחק, אך העיקרון עצמו, שמי שמחיה ומעמיד את רוחו ונפשו של האדם נקרא “בורא את הנפש”, הוא רעיון נכון לחלוטין.
וישנו מאמר חז”ל שבמבט ראשון נראה תמוה ולא מובן, אבל לפי הרעיון שהתבאר כאן הוא נהיה מובן לגמרי. המאמר אומר: “המחטיאו יותר מן הורגו”. חז”ל למדו זאת במדרש ספרי (פיסקא רנ”ב) ובמדרש במדבר רבה (פרשה כ”א, סימן ד’):
“רבי שמעון בן יוחאי אומר: מניין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג – הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא; והמחטיא – הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה. המצרים ואדומים קדמו בחרב. מצרים (שמות ט”ו, ט’): ‘אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אָרִיק חַרְבִּי’, אדום (במדבר כ’, י”ח): ‘וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ’. ושתים בעבירה – מואבים ועמונים. על אלו שקדמו בחרב כתיב (דברים כ”ג, ח’): ‘לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי… לֹא תְתַעֵב מִצְרִי’; אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל, נאמר (שם, ד’): ‘לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה’… גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם… עַד עוֹלָם’.”
נשאלת השאלה: איך ייתכן שהמחטיא קשה מן ההורג? הרי זה רצח בדם קר וזה רק גרם לו לחטוא!
לפי הרעיון שהצגנו, הדבר מובן לגמרי: הרוצח פגע רק בגוף, ואילו המחטיא פגע בנפש. אם מבינים שעיקר האדם הוא הנפש, אז ברור לגמרי שמי שפוגע בנפש האדם עושה מעשה קשה בהרבה ממי שפוגע בגוף החולף והזמני.
עיקר המסר הוא שלכל אדם יש גוף ונפש, ועיקר האדם הוא הנפש. לכן, כפי שאדם משקיע בגוף הפיזי שלו, כך, ולפחות באותה מידה, עליו להשקיע בנפשו, ברוחו ובנשמתו. רק בדרך זו יזכה האדם לגאולתו השלמה.
