סיבתיות ואקראיות – כיצד מושגי הקצה מתלכדים לדבר אחד?
קיים רעיון הגורס כי לא ניתן להסביר את המציאות או לטעון כי היא מורכבת אך ורק מסיבתיות מוחלטת, או אך ורק מאקראיות מוחלטת. לפי רעיון זה, אם נטען שבמציאות קיימת רק אקראיות או רק סיבתיות – הרי ששני המושגים הללו יאבדו את משמעותם ויחדלו מלהתקיים.
כאשר אנו אומרים שהמציאות היא אך ורק סיבתית או אך ורק אקראית, כוונתנו היא שרק אחד מהכוחות הללו קיים, עד כדי כך שהיפוכו אינו קיים אפילו ברמת הפוטנציאל. כלומר: או שקיימת רק סיבתיות ואקראיות אינה אפשרית כלל, או שקיימת רק אקראיות וסיבתיות אינה אפשרית כלל.
השאלה הנשאלת היא: האם קביעה זו נכונה, וכיצד היא יכולה להיות נכונה? הרי לכאורה, אדרבה – אם העצמנו את אחד המושגים והענקנו לו כוח מוחלט ובלעדי, מדוע ואיך הוא ייעלם? זהו הרעיון שאנו מנסים להבין, ולבחון האם ומדוע הוא נכון.
פירוק הרעיון ליחידות הבנה
כדי למצוא את התשובה, עלינו ראשית להבין את הרעיון לעומק ובצורה מדויקת. הטענה היא שאם במציאות ישררו רק אקראיות מוחלטת או רק סיבתיות מוחלטת, שני המושגים יאבדו את ערכם ויהיו חסרי משמעות. למשל: אם נאמר שכל המציאות היא אך ורק סיבתיות, אזי גם סיבתיות לא תהיה קיימת עוד.
הרעיון הזה כולל מספר אמירות. ברמה הכללית, הוא טוען שאם לוקחים מושג ומקצינים אותו עד הקצה, משהו משתנה באופן מהותי. ברמה הפרטית, המקרה הזה מורכב משתי טענות שונות (טענה A וטענה B).
כדי לבחון את הדברים כראוי, אין לחזור על הרעיון בכלליותו, אלא יש לפרק אותו לחלקיו ולבדוק כל חלק בפני עצמו. הרעיון מורכב משני חלקים: דבר ומסקנתו. נסביר את הרעיון לפרטי פרטים, ללא צורך בהסקת דבר מתוך דבר.
המבנה הראשוני של הרעיון אומר כך:
- במציאות ישנו הממד הסיבתי וישנו הממד האקראי.
- אם יהיה רק ממד סיבתי או רק ממד אקראי – שניהם ייעלמו.
אולם, ניסוח חלק 2 בצורה זו אינו יעיל, כיוון שהוא מחבר שתי טענות יחד. לכן, נחלק את סעיף 2 לשתי יחידות נפרדות, ונקבל את המבנה הבא:
- במציאות יש אקראיות ויש סיבתיות.
- אם תתקיים רק סיבתיות, הסיבתיות עצמה לא תהיה קיימת.
- אם תתקיים רק אקראיות, האקראיות עצמה לא תהיה קיימת.
כעת אנו מבקשים לבחון את אחת הטענות הללו: הטענה שאם תהיה רק סיבתיות, אז גם הסיבתיות לא תהיה קיימת.
כיצד נבדוק זאת? הרעיון של היחידה הזו בנוי במבנה של קשר התנייתי: “אם… אז…” (קשר של סיבה ותוצאה). המשפט אומר: אם הכל סיבתיות, אז התוצאה תהיה שלא תהיה סיבתיות. ננסה להבין תחילה את ה”אם”, ולאחר מכן את ה”אז”, שכן מדובר בשני היגדים שונים.
לסיכום ביניים: חילקנו את הרעיון הכללי לכמה יחידות, ובחרנו יחידה אחת מתוכו כדי לבחון אותה לעומק. היחידה שבחרנו אומרת שאם המציאות תהיה רק סיבתית, הסיבתיות לא תהיה קיימת. גם אותה נחלק לשניים: ה”אם” וה”אז”. הדבר דומה לדוגמה: “אם ירד גשם, אז לא תהיה שמש”. ננסה להבין מה אומר ה”אם” ומה יש ב”אז”, כיוון שאלו שני משפטים שונים.
בעיית המושג המוחלט (“הכל”) והתלות בהגדרות
כעת ננסה להבין: מה זה אומר ש”הכל רק סיבתי”? אם נבין זאת לעומק, נגלה את משמעות הדבר.
בשלב זה אנו נתקלים בקושי. המוח מתקשה לאחוז ברעיון המוחלט הזה, ולכן קשה להבינו לגמרי, ובוודאי שקשה לבדוק אילו מסקנות יכולות או אינן יכולות לנבוע ממנו. המשפט אמנם נשמע הגיוני, אך תוכנו המדויק חומק מאיתנו.
הדבר דומה לאדם שאומר: “אם תאמר שהכל טוב, אז אין רע” – אך קשה להבין מה המשמעות המעשית של “הכל טוב”. או אדם שאומר: “אם תאמר שהכל לבן, אז אין שחור” – וקשה להבין מה זה אומר “הכל לבן”. נדמה שכל משפט שמשתמשים בו במילה “הכל”, נוצרת בו בעיית הבנה: מה הכוונה ב”הכל”? כיצד יכול להיות “הכל”? כל משפט שנוסיף לו את המילה “הכל” יוביל אותנו לאותה הבעיה ולאותה השאלה.
למשל, אם נאמר: “אם כל המים יהיו קרים ולא תהיה שום אפשרות למים חמים, אז לא יהיו מים חמים” – גם כאן ניתן לשאול מה המובן של “כל המים”. השימוש במושג מוחלט כמו “הכל”, השולל כל אפשרות אחרת, אינו מובן מאליו. הוא הדין אם נאמר ש”הכל נקבע ללא בחירה חופשית ואין שום אפשרות לבחירה חופשית” – גם כאן עצם הוספת המילה “הכל” היא שמקשה על ההבנה.
אם נחזור למשפט שלנו: “הכל סיבתי, לכן אין סיבתי” – האם המסקנה הזו נכונה או שגויה? כלומר, אם הכל סיבתי, האם הסיבתיות אכן תיעלם?
התשובה לכך תלויה בהגדרה של המילה “הכל”; היא תלויה במה שכלול במשפט הראשון (“הכל סיבתי”). אם ההגדרה הזו כוללת בתוכה מראש את המסקנה (את ההיסק), אז המסקנה נכונה. אך אם ההגדרה אינה כוללת את המסקנה הזו, אזי המסקנה אינה נכונה. בקיצור, הדבר תלוי לחלוטין בהגדרת המושג “הכל סיבתי”. ניתן להגדיר אותו באופן שיכיל את המסקנה ואז היא תהיה נכונה, וניתן להגדיר אותו באופן שאינו כולל אותה ואז היא לא תהיה נכונה.
בסופו של דבר, הטענה המקורית כשלעצמה אינה קובעת עובדה אלא מציבה תנאי: “אם… אז…”. היא דומה למשפט היפותטי כמו “אם היפנים הם אשכנזים, אז…”. הטענה אינה קובעת שיתרחש A או שיתרחש B, אלא רק מציגה יחס ביניהם: אם יקרה A, אז יקרה B. לכן התשובה תלויה בתוכן ובאופן שבו אנו מגדירים את A ואת B. (הדבר דומה לאמירה: “אם יום אחד הילדים שלך יאהבו אותך ב-100%, אז הם לא יאהבו אותך”).
אלא שהחקירה של “הכל סיבתי” או “הכל אקראי” אינה דיון תיאורטי בלבד. מטרתה היא להבין את המציאות עצמה – האם המציאות היא אקראית או סיבתית, והאם היא יכולה להיות רק אחת מהן. לכן, תשובה שאומרת “זה תלוי בהגדרות שלך” אינה מספקת אותנו.
מהות החידוש: סיבתיות ואקראיות הן אותו הדבר
הרעיון הכללי והמדויק יותר הוא זה: אם תבין לעומק ותגדיר במדויק מהי סיבתיות ומהי אקראיות, תגלה ששניהם הם למעשה אותו הדבר.
הדבר מזכיר אדם שהיה נוהג לשאול על כל דבר: “האם זה סיבתי או אקראי?”, ובכך בלבל את שומעיו. ענה לו אחד מחבריו: “אולי סיבתי ואקראי הם אותו הדבר?”. כשנשאל לכוונתו, השיב: “נסה לדמיין מציאות שהיא רק אקראית ומציאות שהיא רק סיבתית, ותראה ששתיהן זהות”. וכשנשאל “האם באמת?”, ענה: “כן, באמת”.
מהות החידוש היא שסיבתיות ואקראיות הן אותו הדבר. הבנה זו יכולה להתקבל בשתי דרכים:
אפשרות 1: שנראה כיצד האקראי זהה לסיבתי והסיבתי זהה לאקראי.
אפשרות 2: שנבין שרק אקראיות היא חסרת משמעות ולא ניתן לדעת בה דבר, ורק סיבתיות היא חסרת משמעות ולא ניתן לדעת בה דבר, ולכן שניהם מתלכדים למצב אחד אחר.
אחת ההוכחות לכך שהם אותו הדבר:
סיבתיות מוחלטת מתקיימת כאשר דבר מה הוא הסיבה של עצמו (“סיבת עצמו”). אם הסיבה לדבר היא חיצונית לו, הרי שזוהי סיבתיות חלקית או חסרה. שיא הסיבתיות, כלומר סיבתיות טהורה ומוחלטת, מתרחש כאשר הדבר מהווה את הסיבה של עצמו.
והנה, זוהי בדיוק הגדרתה של אקראיות טהורה: מצב שבו הדבר הוא סיבת עצמו ואין לו שום סיבה החיצונית לו. (אמנם נקודה זו אינה פשוטה לחלוטין להבנה, אך היא לב הטיעון).
חקירה בדרך השלילה
הרעיון הראשון שבו פתחנו אמר: “אם יש רק סיבתיות, אז סיבתיות לא תהיה; ואם יש רק אקראיות, אז אקראיות לא תהיה”. כעת עלינו לחקור מה המשמעות של “רק אקראי” או “רק סיבתי”, ולאחר מכן לבחון האם אכן נובע מכך שהסיבתיות (או האקראיות) תיעלם.
כדי להבין מה המשמעות של “הכל סיבתי” או “הכל אקראי”, עלינו להפעיל את המחשבה. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בדרך השלילה: נתחיל לדמיין מצב מסוים, ונבדוק האם הוא מייצג מציאות שבה “הכל סיבתי”. אם נגיע לנקודה שבה נוכל לומר “זהו מצב שבו הכל סיבתי”, נגלה שזה בדיוק כמו לומר “הכל אקראי”.
בכל פעם שעולה בעיני רוחנו תמונה או דמיון, נשאל את עצמנו: “האם התמונה הזו משמעותה שהכל סיבתי?”. אם נגיע לנקודה שבה התשובה היא חיובית, נבדוק האם המצב הזה זהה לחלוטין למצב שבו הכל אקראי. אם בסופו של דבר המצב של “הכל אקראי” יהיה זהה למצב של “הכל סיבתי” – הרי שהם אותו הדבר. אם לא, הם שונים.
הקושי המרכזי כאן הוא שקשה מאוד לצייר בדמיון מהי מציאות שכולה סיבתית או כולה אקראית. בואו נתחיל מהבסיס ומהדוגמאות הפשוטות:
דוגמה לסיבתיות: העלים זזים בגלל הרוח (הרוח היא הסיבה, תנועת העלים היא התוצאה).
דוגמה לאקראיות: הצבע של השמים (או תופעה הנתפסת כחסרת סיבה מכוונת).
עכשיו, מה המשמעות של “הכל סיבתי”? משמעות הדבר היא שלכל דבר בעולם אנו מוצאים סיבה, ואין שום דבר שאין לו סיבה. במצב כזה, החלוקה הרגילה שאנו עושים בין דברים שיש להם סיבה לבין דברים שאין להם סיבה – מתבטלת.
מצד ההגדרה היבשה, נראה לכאורה שאם הכל סיבתי, הסיבתיות אינה נחלשת אלא דווקא מתחזקת ומקבלת משנה תוקף. אך עלינו להעמיק ולחשוב מהי המשמעות האמיתית של מצב שבו לכל דבר יש סיבה, ומהי בכלל “סיבה”. מה זה אומר ש”מצאתי סיבה”? מה הכוונה במילים “מצאתי סיבתיות”?
אנו מנסים לברר זאת כיוון שההשערה שלנו היא כזו: לומר ש”הכל סיבתי” מוביל למסקנה שכל דבר הוא הסיבה של עצמו; ולומר ש”הכל אקראי” משמעותו גם כן שכל דבר הוא הסיבה של עצמו. אם נבחן את המשפט “הכל סיבתי” ונגלה שאכן מגיעים ממנו למצב שבו כל דבר הוא הסיבה של עצמו, המסקנה ההכרחית תהיה ש”הכל סיבתי” ו”הכל אקראי” הם היינו הך.
סיכום ומסקנה
הרעיון הכללי הוא שסיבתיות ואקראיות, בעומקן ובטהרתן, הן זהות לחלוטין במהותן. ניתן להגיע לתובנה זו בשתי דרכים:
דרך ראשונה (דרך השלילה והמוחלטות): אם תתקיים רק סיבתיות ללא כל אפשרות לאקראיות – הסיבתיות תתבטל ותיעלם. אותו הדבר יקרה גם לאקראיות: אם הכל יהיה אקראי ללא כל אפשרות לסיבתיות – האקראיות תתבטל.
דרך שנייה (דרך ההגדרה המוחלטת): אם הכל סיבתי באופן מוחלט, אזי כל דבר הופך להיות הסיבה של עצמו. ומנגד, אם הכל אקראי באופן מוחלט, המשמעות היא שוב שכל דבר הוא הסיבה של עצמו (אין לו סיבה חיצונית). בשני הקצוות הגענו בדיוק לאותו המצב.
כפי שנקבע במקורותינו: “הפוך בה והפוך בה, דכולא בה” – ככל שנמשיך להפוך ולבחון את המושגים הללו, נגלה שהכל מקופל בתוכם, ושהקצוות המוחלטים נפגשים.
