בחירה חופשית – האם יש בחירה חופשית לרצון עם סיבה? האם יש בחירה חופשית לרצון ללא סיבה? האם יש בחירה חופשית לפעולה עם סיבה? האם יש בחירה חופשית לפעולה ללא סיבה?
אם האני הוא סיבת הרצון, האם האני בוחר? אם האני הוא סיבת הרצון עם סיבה, האם זו הוכחה לבחירה חופשית? אם האני הוא סיבת הרצון ללא סיבה, האם זו הוכחה שאין בחירה חופשית?
אם האני הוא סיבת הרצון, האם האני בוחר? אם האני הוא סיבת הרצון עם סיבה, האם זו הוכחה לבחירה חופשית? אם האני הוא סיבת הרצון ללא סיבה, האם זו הוכחה שאין בחירה חופשית?
נתחיל מהשאלה הבאה: אם רצון נוצר על ידי האני, ללא סיבה קודמת שגרמה לאני ליצור אותו, האם הרצון הזה אכן נגרם על ידי האני, והאם הוא מייצג בחירה חופשית מלאה של האני?
דוגמה: תלישת עלה
נניח שתלישת העלה נעשית על ידי האני, והרצון לתלוש את העלה נגרם רק על ידי האני עצמו, ורק הוא. האם ניתן להסיק שתלישת העלה נעשית מבחירה חופשית מלאה של האני?
לכאורה, התשובה היא “כן”. עם זאת, צריך להוכיח מספר דברים:
- שהרצון לתלוש את העלה אכן נגרם על ידי האני.
- שתזוזת היד אכן נגרמה על ידי הרצון.
- שתלישת העלה עצמה נגרמה הודות לרצון, ולא מסיבות אחרות.
רצף האירועים:
רגע 1: האני קיים ללא הרצון לתלוש את העלה.
רגע 2: נוצר הרצון לתלוש את העלה.
רגע 3: היד זזה.
רגע 4: העלה נתלש.
האם הרצון הוא שגרם לתזוזת היד? האם תזוזת היד היא שגרמה לתלישת העלה? אין הוכחה חד-משמעית לכך. לו הייתה לנו מצלמה, היא הייתה מראה את רצף האירועים, אך לא הייתה יכולה להראות את הקשר הסיבתי ביניהם. היינו רואים:
רצון -> תזוזת יד -> תלישת עלה -> עלה תלוש.
אנו רואים רצף אירועים, אך לא רואים שאחד גרם לשני. גם אם נניח שאירועים קורים רק מסיבות ולא באופן אקראי, עדיין אין ביכולתנו להוכיח שאירוע מסוים גרם לאירוע אחר, שכן תמיד יכול להיות שהוא נגרם מסיבות אחרות. למשל, תלישת העלה יכולה הייתה להיגרם מאדם אחר שעבר במקום, או מאירוע קודם כלשהו. העובדה שהיד זזה בסמוך לתלישה אינה הוכחה שהיא הגורם.
האם האני “מייצר” רצון?
הביטוי “האני מייצר את הרצון” אינו ברור דיו. באופן כללי, הכוונה היא שהאני עבר ממצב של היעדר רצון למצב של רצון, ללא סיבה שניתן להצביע עליה שגרמה לשינוי זה.
יש הטוענים שגם אם האני יצר את הרצון ללא סיבה חיצונית, אין זו הוכחה שיש לו בחירה חופשית. נבחן זאת:
דוגמה 1: הרצון להיות ביפן. אם אני יצרתי רצון זה, האם זו הוכחה שבחרתי בו?
דוגמה 2: שבוי בחמאס. אם האני של השבוי יצר את הרצון לצאת, האם השבוי בחר ברצון זה?
מדוע יש הטוענים שאם הרצון נוצר ללא סיבה, הוא בעצם נוצר באופן אקראי, ולכן אין זו בחירה חופשית?
הטבע הכפול של “סיבה“
המושג “סיבה” בעל שתי משמעויות:
- סיבה נדרשת: גורם שבלעדיו האירוע לא היה קורה.
- סיבה רציונלית: הגיון או טעם המניע את הסיבה (לסיבה עצמה יש “מסובב”).
כשאומרים “אלוהים הוא סיבת העולם”, המשמעות הראשונה היא שבלעדיו העולם לא היה קיים. המשמעות השנייה היא שהיה לו הגיון לברוא אותו.
הטענה היא שאם לסיבה עצמה אין סיבה, אז היא אינה יכולה להיות סיבה אמיתית. אך לפני שנבחן זאת, עלינו לשאול שאלה יסודית יותר: האם אנחנו יכולים בכלל להוכיח שקיים קשר סיבתי בין דברים?
אם רציתי ללכת ימינה והלכתי ימינה, האם ניתן להוכיח שהלכתי בגלל שרציתי? אולי הייתה סיבה אחרת.
סיבה, כפייה ובחירה
גם אם נקבל שהייתה סיבה שגרמה לאני ליצור את הרצון, אין זה אומר בהכרח שהאני לא בחר. השודד ששודד בנק הוא עושה זאת מסיבותיו שלו, אך זה לא מוכיח שלא בחר לעשות כן. רק אם הסיבה הכריחה אותו ליצור את הרצון, נוכל לומר שלא הייתה לו בחירה.
הבעיה היא שבפועל, שום סיבה אינה מכריחה תוצאה באופן מוחלט. לכן, גם כאשר אדם פועל מסיבות, מכיוון שהסיבות אינן כופות, ניתן לטעון שהוא עדיין פעל מתוך בחירה חופשית. אם הסיבות אינן כופות, אז ההבדל בין פעולה עם סיבה לפעולה ללא סיבה מטושטש: בשני המקרים, התוצאה לא “הוכתבה” באופן מוחלט על ידי הסיבות.
הסרת אחריות וחוויית הבדידות
בני אדם נוטים להסיר אחריות כאשר הם לא מבינים את הסיבות לפעולתם. אם הם עושים משהו ואינם יודעים מדוע, הם מייחסים אותו לגורם חיצוני: גנטיקה, אלוהים, מזל, או “אי-שפיות זמנית” – הטענה ש”זה לא אני”.
כפי שמלמד רבי נחמן מברסלב, כאשר אדם נמצא בין אנשים, הוא יכול לפזר את האחריות ביניהם. אך כאשר אדם נמצא לבדו, כל האחריות נופלת עליו, והוא אינו יכול להטילה על אחרים.
מי לא יכול להסיר אחריות?
הישות היחידה שלא יכולה להסיר אחריות היא הראשון – אלוהים. כיוון שהוא הישות היחידה הקיימת, “אין עוד מלבדו”, אין על מי להטיל את האחריות. כל ישות אחרת יכולה לומר “זה לא אני”, אלא “המציאות”, “אלוהים”, “הגנטיקה” וכו’. רק אלוהים, בהיותו הכל, לא יכול לומר זאת.
מכאן משתמע שאנשים יפסיקו להסיר אחריות רק כאשר יחוו את עצמם כאלוהים, כמציאות היחידה הקיימת. אז יבינו ש”המישהו האחר” עליו הטילו את האחריות הוא הם עצמם, ולא יוכלו עוד לומר “זה לא אני”.
מסקנה: חזרה לנקודת המוצא
אם אנחנו דבקים בחיפוש אחר האמת, עלינו להודות שאיננו יודעים אם קשר סיבתי בין דברים קיים באופן כללי, ובוודאי שאיננו יכולים להוכיח קשר סיבתי במקרה ספציפי. לכן, השאלה האם רצון ללא סיבה מוכיח בחירה חופשית או שולל אותה, היא חסרת בסיס. היא מניחה שאנו יכולים לדעת שהאני הוא סיבה לרצון, בעוד שלמעשה איננו יכולים להוכיח זאת.
שני נידונים:
- נכונות הנחות היסוד: האם קיים “אני”? האם קיים “רצון”? האם ניתן להוכיח קשר סיבתי ביניהם?
- הדיון עצמו: בהנחה שהנחות היסוד נכונות.
אם הנחות היסוד שגויות, כל הדיון הבא אחריהן הוא חסר שחר.
האם חמש ההנחות הבאות מוכיחות בחירה חופשית?
- יש “אני”.
- יש “רצון”.
- הרצון נגרם על ידי האני.
- האני הוא הגורם הבלעדי לרצון.
- אין סיבה שגרמה לאני ליצור את הרצון.
התשובה תלויה בהגדרת “בחירה חופשית”. יתרה מכך, יש להבין מה משמעות “האני יוצר רצון”.
כיצד אלוהים יכול להסיר אחריות?
גם אלוהים, כ”ראשון”, יכול למצוא דרך להסיר אחריות, על ידי ערעור על הנחות היסוד של השאלה עצמה.
הוא יכול לטעון שמבחינתו לא קורה דבר, ולכן אין על מה להטיל אחריות. העולם אינו קיים מבחינתו.
אם יטענו כנגדו שהוא אחראי לכך שלא ברא את העולם (כי היה יכול לממש אפשרות זו ולא מימש), תשובתו תהיה רדיקלית: “אין הבדל בין דבר להיפוכו. אין הבדל בין עולם נברא לעולם לא נברא.” אם אין הבדל, אז שאלת האחריות מאבדת את משמעותה כליל.
סיכום
כדי לדעת אם האני שבוחר ללא סיבה אכן “בוחר”, עלינו קודם להוכיח שקיים קשר סיבתי בעולם, ולהוכיח שקשר כזה קיים בין האני לרצון ובין הרצון לפעולה. גם אם נמצא קשר, כל עוד הוא אינו הכרחי לחלוטין, אין בידינו הוכחה חד-משמעית לבחירה או להעדרה.
כל ישות יכולה להסיר אחריות ולהטילה על ישות אחרת. רק הישות הראשונה, אלוהים, לא יכולה. ואפילו היא יכולה, אם נאמר שהכול אחד ואין הבדל בין דברים.
