האם ייתכן חורבן שלישי? | מבט לימי בין המצרים וי”ז בתמוז
בימי בין המצרים ויום התענית של י”ז בתמוז, ראוי לבחון שאלה קיומית המעסיקה את עולם המחשבה היהודי בדורנו: האם ייתכן חורבן שלישי?
במסורת היהודית קיימים מקורות מגוונים המצביעים על כך שבית המקדש השלישי לא ייחרב, וכי הגאולה השלישית היא גאולה נצחית שאין אחריה גלות. חז”ל דורשים זאת, למשל, על בארותיו של יצחק אבינו בפרשת תולדות (בראשית כו, כ-כב). התורה מספרת כי רועי גרר רבו על הבאר הראשונה וקראו שמה “עשק”, ועל הבאר השנייה רבו וקראו שמה “שטנה”. אולם על הבאר השלישית נאמר: “ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה’ לנו ופרינו בארץ”.
המדרש בבראשית רבה (סד, ח) דורש בארות אלו כרמז לשלושת בתי המקדש: הבאר הראשונה והשנייה רומזות לבית ראשון ולבית שני שעליהם קמו מריבות עם אומות העולם והם חרבו, ואילו הבאר השלישית רומזת לבית המקדש השלישי – שעליו לא יהיו עוד מריבות, והוא יעמוד על תילו לנצח. מכאן וממקורות נוספים למדים רבים כי לא יהיה עוד חורבן אחרי בניין הבית האחרון. בהסתמך על תפיסה זו, יש המבקשים להשליך מכך ישירות על ימינו, ולטעון כי התהליך המדיני והרוחני של הגאולה המודרנית שהחל בדורות האחרונים חסין לחלוטין מפני קריסה או חורבן.
רעיון זה, לפיו לא תיתכן עוד מפלה, נשמע רבות מפי רבנים בני זמננו והוא נדפס בחיבוריהם. ביטוי מובהק לכך מוצאים גם בכתבי הראי”ה קוק זצ”ל, אשר כתב דברים נחרצים ברוח זו באיגרתו (אגרות הראי”ה, כרך ב, איגרת תקעא):
“המחשבה שהנה יסוד הגאולה, שהתחילה להתגלות, יוכל חס ושלום להיפסק, ושוב יחזור התהליך אחורנית, להיות נחשב כלא היה – היא מחשבה של הבל, הבאה מקוצר דעת ורפיון רוח… הבטחה אלוהית היא, שלא תהיה עוד מפלה כללית לגאולה השלישית.”
הקושי התיאולוגי: בחירה חופשית ושכר ועונש
אולם, קביעה קטגורית זו – לפיה לא ייתכן חורבן של הבית השלישי ושל הגאולה השלישית – מעוררת קושי תיאולוגי עצום. לכאורה, היא מנוגדת לחלוטין לעיקרי הדת והאמונה היהודית, ובראשם עקרון הבחירה החופשית והנהגת שכר ועונש. יסוד היסודות של התורה הוא שהכל בידינו: אם נהיה טובים וראויים – ייטב לנו, ואם נרשע ונקלקל את מעשינו – חלילה יבוא עלינו רע. לומר כי קיים “תעודת ביטוח” אלוקית המונעת חורבן בכל מצב, משמעו ביטול הבחירה החופשית של עם ישראל בדורות הגאולה, והפקעת האחריות המוסרית ממעשיו.
מכאן עולה הצורך לדון במקורות אלו: האם יש להבינם כפשוטם? ייתכן שהמקורות הללו נושאים בחובם כוונות עמוקות ונסתרות ואין לפרשם כהבטחה היסטורית אוטומטית. יתרה מכך, ייתכן שמאמרים אלו נאמרו בשעתם כדי להרים את רוח העם השפופה, לנסוך תקווה בלבבות בשעות משבר קשות ולמנוע ייאוש, אך אין לראות בהם “אמת רוחנית צרופה” המשנה את חוקי הבחירה וההשגחה. לכן, הדרכה ציבורית המציגה את נצחיות הגאולה הנוכחית כאמת מוחלטת שאינה תלויה במעשינו עלולה להיות מוטעית ומסוכנת. מבחינה רוחנית צרופה, גם אחרי הגאולה השלישית והבית השלישי עלול לבוא חורבן, אם לא נהיה ראויים לו.
לחילופין, גם אם נקבל את ההנחה שאין גלות נוספת לאחר הגאולה הזו, עלינו לשאול: האם המצב הנוכחי שבו אנו שרויים הוא הגאולה המובטחת שאין אחריה חורבן? ואפילו אם התשובה חיובית, שמא ההבטחה הזו תקפה אך ורק לחתימתה ההיסטורית ולסופה של הגאולה, בעוד שכל עוד התהליך נמצא בעיצומו – בתחילתו או באמצעו – האפשרות של חורבן ושבר עדיין קיימת חלילה?
לדעתי, הקביעה לפיה אין חורבן נוסף אינה נכונה מכמה טעמים:
- אופיים של המדרשים: כאמור, אין להבין את המקורות הללו כפשוטם ההיסטורי אלא כמדרשים המביעים רעיונות נסתרים, או כמאמרי חיזוק שנאמרו לעם לשם עידוד בלבד.
- שלבי הגאולה: גם לשיטה הסוברת שאנו נמצאים בעיצומה של הגאולה, יש לעיין בדבר – שמא מניעת החורבן שייכת רק לשלב הסופי והשלם של הגאולה. כל עוד אנו שרויים בעיצומו של התהליך ולא הגענו אל תכליתו, חוקי השכר והעונש פועלים כסדרם והחורבן אפשרי.
לקחי העבר: חטא “היכל ה'” בבית ראשון ובבית שני
ההיסטוריה מלמדת כי הטעות הרוחנית הזו, המניחה כי המקדש חסין מחורבן, כבר התרחשה בעבר והייתה בעוכריו של העם. ערב חורבן בית ראשון, חיו בני ישראל באשליית ביטחון מוחלטת שאין אחריה חורבן. כאשר נביאי האמת, ובראשם ירמיהו, הזהירו אותם מפני החורבן המתקרב בגלל מעשיהם הרעים, העם סירב להקשיב והסתמך על קדושת המקום. ירמיהו הנביא מוכיח אותם על טעות תיאולוגית זו בדיוק (ירמיהו ז, ד):
“אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה’, הֵיכַל ה’, הֵיכַל ה’ הֵמָּה!”
הם האמינו כי עצם קיומו של היכל ה’ מגן עליהם באופן אוטומטי, ובסופו של דבר התברר גודל טעותם והבית חרב. בשל נבואות אלו, שנתפסו בעיני העם כבלתי אפשריות וכפגיעה במורל, רדפו את ירמיהו ואף כלאו אותו, כפי שנאמר במפורש (ירמיהו לב, ג):
“אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ.”
חורבן הבית הראשון התרחש אפוא לא רק מפני שהלכו בני ישראל אחרי שרירות לבם, אלא גם בעקבות אותה טעות רוחנית שגרסה כי בית שנבנה לא ייחרב וכי אחרי הגאולה לא תבוא גלות.
למרבה הדאגה, נראה כי טעות זו חוזרת לעולם. את אותה השגגה שעשו אנשי הרוח וההנהגה בימי קדם, עושים חלק מאנשי הרוח גם בימינו. עלינו להיזהר מן המחשבה הזו: אם נהיה טובים וראויים – הגאולה תתמיד ותתחזק; אך אם חלילה נרע במעשינו – עלולים לבוא חורבן בית וגלות שלישית. כפי שהיו גלות ראשונה ושנייה, כך עלולה להיות גלות שלישית ורביעית חלילה, אם לא נטיב את דרכינו או אם לא ירחם עלינו המקום.
מהו עיקר הגאולה?
יש המנסים ליישב קושי זה בטענה חלופית: הם מודים שאכן יכולה לבוא גלות נוספת על חטאינו, אך טוענים כי בניין בית המקדש עצמו לא ייחרב עוד. לשיטתם, קביעה זו אינה סותרת את עיקרון השכר והעונש, שכן ייתכן מצב שבו בית המקדש יישאר עומד על תילו, בעוד שעם ישראל ייענש קשות בגלל מעשיו הרעים.
אולם, התשובה לטענה זו ברורה: העניין העיקרי אינו המבנה הפיזי של המקדש כשלעצמו, אלא המצב הרוחני והגשמי של עם ישראל. גאולה פירושה הגעה למצב אידיאלי מבחינה רוחנית וגשמית כאחד. אם אנו מניחים שייגזרו על העם עונשים כבדים וייסורים בזמן הגאולה, הרי שאין זו גאולה כלל, גם אם בית המקדש בנוי על מכונו.
רעיון זה מוצא את ביטויו בדברי הראשונים (ויש הסוברים שזוהי גם שיטת הרמב”ם בהלכות תעניות פרק ה), המציינים כי בתקופת בית שני, על אף שבית המקדש היה קיים ובנוי, העם המשיך להתענות בתשעה באב בצומות ובבכי משום שהיו משועבדים למלכויות זרות (כגון פרס, יוון ורומא) והמצב הרוחני והפוליטי היה ירוד. מכאן שעיקר הגאולה אינו עצם קיומו הפיזי של המקדש או היעדרו, אלא השלמות הרוחנית והגשמית אליה מגיע עם ישראל.
בספר הזוהר (חלק א, קפא, א) מתואר בית המקדש הראשון בביטוי “סיהרא באשלמותא” (הלבנה במילואה). הלבנה מסמלת את כנסת ישראל ואת השכינה, ובימי שלמה המלך היא הגיעה למילואה ולשלמותה. לומר כי המקדש יעמוד במקביל לייסורים, לסבל ולחורבן לאומי שיעבור על עם ישראל, פירושו לומר שעם ישראל שרוי בגלות ולא בגאולה. המבנה הפיזי אינו חזות הכל.
סיכום והפקת לקחים: “הנכווה ברותחין נזהר בצוננין”
הכלל הידוע אומר כי מי שנכווה ברותחין צריך להיזהר בצוננין. לאחר שבית ראשון ובית שני חרבו בעטיין של הבטחות שווא של אנשי רוח שהרגיעו את העם ואמרו שלא יהיה חורבן – ובסוף חרב, חובה עלינו ללמוד מן הניסיון ולהפיק לקחים בזמן. הרי גם בימי בית שני היו קנאים ואנשי רוח שהכריזו כי הבית לא ייחרב וכי לא תהיה עוד גלות, ועל בסיס השקפה זו הניעו את המרד הגדול נגד הרומאים; ובסופו של דבר, האמת המרה התגלתה והבית נשרף ואבד.
לכן, לדעתי, אף שאני מאמין באמונה שלמה שאנו מצויים כיום בעיצומו של תהליך גאולה, אין לקבל את המקורות על כך שלא תהיה עוד גלות כפשוטם האוטומטי. או שהדברים נאמרו בשעתם כדי לנסוך תקווה בלב המיואשים, או שיש בהם כוונה פנימית עמוקה כפי שניתן לבאר:
המקורות הללו באים לרמז שלא תהיה עוד גלות אחרי שהגאולה האחרונה תהיה שלמה. פשיטא שאם הגאולה תגיע לדרגת שלמות מוחלטת – שלמות רוחנית ומוסרית עמוקה כל כך עד שלא תהיה עוד אפשרות של קלקול וחטא – הרי שגאולה כזו אינה יכולה להתהפך לגלות. אולם, כל עוד הגאולה לא הגיעה לנקודת האל-חזור הזו, הכל יכול להתהפך חלילה לרעה. לא משנה כמה המצב נראה טוב ומבטיח כעת, הוא עלול להשתנות בן רגע לשבר גדול.
עלינו להיזהר שחלילה לא נשוב אל הקלקולים הישנים. קלקול כזה יגרור חורבן, שכן המצב הנוכחי של הגאולה בימינו – ואפילו אם ייבנה בית המקדש מחר בבוקר – אינו מהווה ערובה אוטומטית מפני גלות. הדברים יכולים להשתנות, לחזור ולהשתנות, ובהחלט ייתכן שיהיה חורבן של בית ראשון, שני, שלישי, רביעי וכן הלאה, עד שנגיע למצב הרוחני הפנימי שהוא בלתי הפיך.
במובן זה, הן הבית הראשון והן הבית השני לא היוו גאולה שלמה ואמיתית, אלא גאולה חסרה שיש בה פוטנציאל לחורבן. כל גאולה חלקית וחיצונית עלולה להתהפך לחורבן. הדבר אינו תלוי במספר הסידורי של הבית (ראשון, שני או שלישי), אלא בעומק ובשורשיות של התיקון המוסרי והרוחני שנעשה בתוך תהליך הגאולה.
ברור לחלוטין שאנו לא נמצאים שם כיום. בתהליך הגאולה שאנו שרויים בו כיום, הסכנה להתהפכות לרעה עדיין קיימת. לכן, במקום לשקוע באשליות ובביטחון עצמי מוטעה, עלינו לאזור אומץ, לגלות אחריות, ולהיזהר בכל מאודנו שלא ייחרב הבית חלילה. עלינו לעמול ולחזק את החברה ואת המצב הרוחני עוד ועוד, עד שהגאולה תהיה חסינה באמת מפני גלות ומפני חורבן. עלינו להפיק לקח היסטורי מהגורמים שהביאו לחורבנות הקודמים, כדי שחלילה לא נחזור על אותן הטעויות, ונבנה פה קומה רוחנית ומעשית חזקה וטובה מספיק, שלא תאפשר עוד גלות נוספת.
