“הבא להרגך השכם להרגו” – האם תמיד נכון להקדים את היריב?
האם אנחנו מדייקים בציטוט המקור?
ישנו הביטוי המפורסם:
“הבא להרגך השכם להרגו”.
אלא שכאן חשוב לדייק בשני דברים.
ראשית, הביטוי אינו פסוק מן המקרא, אלא מאמר חז״ל המופיע בתלמוד הבבלי, במסכת סנהדרין, דף עב ע״א.
שנית, בנוסח הגמרא נאמר:
“אם בא להרגך השכם להרגו”.
יש הבדל בין הנוסח הזה לבין הביטוי “הקם להרגך השכם להרגו”.
המילה “בא” אינה זהה למילה “קם”.
אבל מכאן מתעוררת שאלה נוספת:
האם תמיד כדאי להקדים את היריב, או שלפעמים דווקא ההמתנה מעניקה יתרון?
אלכסנדר מוקדון – “לא אגנוב את הניצחון”
ההיסטוריון היווני פלוטרכוס מספר בספרו חיי אלכסנדר, פרק 31, על הקרב בין אלכסנדר מוקדון לבין דריווש השלישי, מלך פרס, בשנת 331 לפנה״ס.
לפי הסיפור, לפני הקרב הציעו מפקדיו של אלכסנדר, ובראשם פרמניון, לתקוף את הפרסים בלילה, כאשר יוכלו להפתיע אותם ולהשיג יתרון.
אבל אלכסנדר סירב להצעה והשיב:
“לא אגנוב את הניצחון”.
אלכסנדר לא רצה שיאמרו שניצח את יריבו באמצעות התקפה חשאית בלילה. הוא העדיף להילחם באור יום, כדי שניצחונו יהיה גלוי וברור.
לעומת זאת, דריווש חשש שאלכסנדר יתקוף אותו בלילה, ולכן החזיק את צבאו בכוננות במשך כל הלילה.
חייליו של אלכסנדר, לעומתם, נחו, ואלכסנדר עצמו ישן בחלקו האחרון של הלילה.
בבוקר, כאשר הגיע זמן הקרב, היו חייליו של אלכסנדר רעננים יותר, ואילו חיילי דריווש היו עייפים לאחר לילה של כוננות.
בסופו של דבר ניצח אלכסנדר את דריווש בקרב.
מה אפשר ללמוד מן הסיפור?
אפשר להבחין כאן בשני רעיונות שונים.
הרעיון הראשון – ניצחון באמת ולא במרמה
לפי הסיפור, אלכסנדר לא רצה להשיג את ניצחונו באמצעות התקפה חשאית בלילה.
הוא רצה שניצחונו יהיה גלוי וברור, ושלא יוכלו לטעון שהשיג אותו במרמה.
לכן אמר: “לא אגנוב את הניצחון”.
זהו רעיון אחד: לא רק הניצחון חשוב, אלא גם הדרך שבה משיגים אותו.
הרעיון השני – לפעמים דווקא ההמתנה היא היתרון
יש כאן גם רעיון אסטרטגי.
לכאורה, מי שמקדים לתקוף משיג יתרון על יריבו.
אבל לא תמיד זה נכון.
לפעמים היריב חושש כל כך מפני התקפה מוקדמת, עד שהוא מתיש את עצמו בהמתנה לה.
במקרה כזה, דווקא מי שאינו ממהר לתקוף עשוי להגיע לקרב במצב טוב יותר.
בסיפור שלנו, דריווש החזיק את צבאו בכוננות במשך כל הלילה, מתוך חשש שאלכסנדר יקדים לתקוף אותו.
אלכסנדר, לעומתו, אפשר לחייליו לנוח ולהגיע לקרב רעננים יותר.
כך, לפי הסיפור, ההחלטה שלא לתקוף בלילה העניקה לו יתרון.
מכאן אפשר ללמוד שלפעמים עדיף לפעול במהירות, ולפעמים דווקא לאט ובהמתנה.
הכול תלוי בנסיבות ובהערכת המצב של המקרה.
האם הכלל “הבא להרגך השכם להרגו” נכון בכל מצב?
כאן צריך להבחין בין עצם הכלל, העוסק בהגנה מפני מי שבא להרגך, לבין השאלה האסטרטגית מתי נכון לפעול.
הכלל מלמד שאין צורך להמתין עד שהאויב יפגע בך כדי להתגונן מפניו.
אבל מכאן לא נובע בהכרח שבכל מצב הדרך הטובה ביותר היא לתקוף ברגע המוקדם ביותר האפשרי.
ייתכן שלפעמים פעולה מוקדמת מעניקה יתרון, וייתכן שבמצבים אחרים ההמתנה מעניקה יתרון גדול יותר.
לכן, גם כאשר קיימת הצדקה להקדים את מי שבא להרגך, עדיין אפשר לשאול מהי הדרך הנכונה והיעילה ביותר להתמודד איתו.
לסיכום
מן הדיון עולות שתי נקודות מרכזיות.
הראשונה היא הדיוק במקור: הנוסח בגמרא הוא “אם בא להרגך השכם להרגו”, ולא “הקם להרגך”, ואין מדובר בפסוק מן המקרא.
השנייה היא ההבחנה בין הכלל לבין יישומו : לא תמיד מי שפועל ראשון משיג את היתרון הגדול ביותר. לפעמים דווקא ההמתנה, האיפוק והבחירה בזמן הנכון מאפשרים להגיע לתוצאה טובה יותר.
סיפורו של אלכסנדר מוקדון, שהשיב למפקדיו “לא אגנוב את הניצחון”, ממחיש כיצד החלטה שלא להקדים את ההתקפה עשויה להעניק יתרון דווקא למי שממתין.
לכן, לא תמיד נכון להקדים ולפעול, אלא יש לבחון את הנסיבות ולבחור בדרך הפעולה המתאימה ביותר לכל מקרה.
