מה תוקף חיוב תעניות בזמננו?
מה תוקף חיוב תענית עשרה בטבת וי”ז בתמוז?
האם הם ימי אבלות או תשובה?
תענית עשרה בטבת נקבעה בעקבות המצור על ירושלים, כפי שמפורש בדברי הנביא: “בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים” (יחזקאל כד, ב), וכן מבואר בגמרא במסכת ראש השנה (יח ע״ב) ובמסכת תענית. וכן תענית י״ז בתמוז נקבעה על כך שהובקעה העיר ירושלים (תענית כו ע״ב), ואף שהוזכרו בגמרא טעמים נוספים ליום זה, טעם הבקעת העיר הוא העיקרי שבהם.
מאז מלחמת ששת הימים מצוין ונחגג יום שחרור ירושלים, ולפיכך יש מקום לבחון מחדש את תוקף חיוב התעניות בעשרה בטבת ובי״ז בתמוז, מאחר שירושלים אינה עוד כבושה בידי הרומאים ואף אינה נתונה בשום מצור.
כך ניתן להבין גם מדברי הנביא זכריה, שכאשר שבו בני הגולה ושאלו אם להמשיך להתענות, הורה להם שעל הצומות להפוך לימי ששון ושמחה (זכריה ח, יט), ומתוך דבריו בפרק ז עולה שעיקר הדרישה היא תיקון חברתי ומשפטי ולא עצם הצום (זכריה ז, ה–י). וכן עולה מן הגמרא במסכת ראש השנה (יח ע״ב), שאף לאחר החורבן, כל עוד לא היה מצב של שמד, היה מעמד התעניות בגדר “רצו מתענים רצו אין מתענים”.
לפי זה, יש מקום לבחון בכובד ראש את תוקפן של תעניות אלו בימינו.
עם זאת, יש הסוברים על סמך דברי הרמב״ם (הלכות תעניות פרק ה) שאף שירושלים משוחררת ואינה נתונה למצור, עדיין יש לחייב להתענות גם בימינו, מאחר שלדעתו עיקר טעם התעניות אינו האבלות על החורבן בלבד אלא התשובה, וכל עוד עם ישראל לא שב בתשובה שלמה – לא פקע חיוב התעניות.
במאמר זה יתבאר כי דברי הצומות נקבעו כזֵכֶר ואבלות לאסונות שפקדו את עם ישראל. עיקר הדיון יתמקד בעשרה בטבת ובי״ז בתמוז ולא בצום תשעה באב שנקבע משום חורבן בית המקדש. עוד יתבאר כי אין מקום לחייב תעניות אלו מצד תשובה, שכן מעיקרא לא נקבעו אלא לאות אבל ולא כאמצעי תשובה. כמו כן יתברר כי גם אם נקבל את ההנחה שהצומות אכן נקבעו לתשובה, יש לשאול: האם, מתי, ומהו המעשה שעל פיו ניתן לקבוע שהתשובה נעשתה באופן המצדיק את הפסקת התעניות הללו. ייתכן שרמת התשובה הנדרשת לצורך קיום תעניות אלו כבר תוקנה, ולכן גם אם נאמר שנקבעו לתשובה – אין עוד חובה להתענות.
בתחילת בניית בית שני שלחו בני הגולה שבבבל שליחים לירושלים לשאול את הנביא האם עליהם להמשיך לצום כפי שנהגו במשך שבעים שנה (זכריה ז, ג).
” הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, הִנָּזֵר, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?”
הנביא זכריה השיב להם בשני שלבים (זכריה ז–ח). בראשונה הבהיר שאין הצומות נעשים בשבילו ולמענו, ולכן אין זו שאלה כלפיו. מה שאלוהים דורש הוא תיקון המערכת החברתית והמשפטית, ולא צומות ותעניות (זכריה ז, ה–י). לפיכך, מעולם לא הייתה דרישה לצום אלא לשוב, וממילא אין מקום לשאלה אם לצום או לא לצום, שכן לא היה ציווי לצום מלכתחילה:
“צַמְתֶּם וְסָפוֹד… הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?” (שם ז, ה)
“מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ” (שם ז, ט)
ובסיום דבריו נאמר:
“כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה… וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ” (זכריה ח, יט).
מפשט הכתובים עולה שהנביא הורה להם להפוך את הצומות לימי שמחה וששון.
בעקבות נבואה זו, בגמרא במסכת ראש השנה, לאחר חורבן בית המקדש השני, שבה ועלתה שאלת מעמד התעניות נוכח החורבן ואובדן השלטון (ראש השנה יח ע״ב).
הגמרא מביאה את דברי רב פפא, המחלק את מציאות עם ישראל לשלושה מצבים:
בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה;
בזמן שיש גזרת המלכות – צום;
ובמצב ביניים, שאין שלום ואין גזרת המלכות – רצו מתענים רצו אין מתענים (שם).
לדעת רב פפא, מצבו של עם ישראל לאחר חורבן בית שני, תחת שלטון הרומאים, היה מצב של לא שלום ולא שמד. משום כך, לאחר שבניין בית שני ביטל את הצומות, חזר המצב שלאחר החורבן למעמד של רצו מתענים רצו אין מתענים. ורוב הראשונים פסקו כפירוש זה (רא״ש, טור, רמב”ן, ר״ן שם).
אלא שבמציאות ההיסטורית שלאחר מכן כתבו הראשונים שבימיהם המצב הידרדר ממצב ביניים למצב של שמד, ולכן התעניות הפכו לחובה (עי׳ רמב״ן, תורת האדם; ר״ן ר״ה שם). נמצא שמעמד התעניות תלוי במציאות – לשבט או לחסד.
עוד נחלקו הראשונים בהגדרת מצב של שלום. רש״י פירש:
“שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל” (רש״י ר״ה יח ע״ב).
ואילו רבנו חננאל פירש שלום כבניין בית המקדש (פירוש רבנו חננאל שם).
שיטת הרמב״ם לעומת זאת אינה בהירה כל צורכה, משתי סיבות:
ראשית, הרמב״ם אינו מונה במפורש שלושה מצבים כבשאר הראשונים (הל׳ תעניות פ״ה).
שנית, הוא קושר את התעניות לתשובה, ולא ברור מהו מקורו לכך, שכן מפשט הסוגיה עולה שמדובר בימי אבל (ראש השנה יח ע״ב).
אם נאמר שמקור הרמב״ם הוא בדברי הנביא זכריה, הרי ששם נאמר במפורש שאין ציווי לצום אלא חיוב לשוב (זכריה ז). לפי זה, החובה היא תשובה, אך לא תענית, שכן אין משמעות בעיני האל אם יאכלו או לא יאכלו, אלא אם יתקנו את דרכיהם. הנביא אינו מצווה לצום כדי לשוב, אלא לשוב, ואם התענית מסייעת לתשובה – יש לצום, ואם אינה מסייעת – אין לצום. ואף אם ניתן לפרש את דברי הנביא כפי שפירשם הרמב״ם, ברור שניתן גם לפרשם בדרך זו.
יתרה מזו, גם אם נקבל את שיטת הרמב״ם, אפשר לומר שכבר נעשתה התשובה הנדרשת במידה המספקת להפקיע את החיוב לצום, מאחר ומצב עם ישראל השתפר. ייתכן שאין צורך בתשובה שלמה ומוחלטת, אלא די בתיקון מערכת חברתית ומשפטית, ובוודאי ששבנו לארצנו והקמנו שלטון וממלכה.
נוסף על כך, הרמב״ם כותב שימים אלו עתידים להפוך לימי שמחה ויום טוב בימות המשיח (הל׳ תעניות פ״ה ה״ג). יש לשאול אפוא: מהי הגדרת ימות המשיח אצל הרמב״ם בכלל (הל׳ מלכים פי״ב), ומהי הגדרתם לעניין זה בפרט? ייתכן שלצורך הפקעת החיוב להתענות, ימים אלה אכן נחשבים לימות המשיח.
לסיכום, מצבנו כיום אינו נראה גרוע ממצב היהודים לאחר חורבן בית שני. אם אז היה מעמד התעניות בגדר “רצו מתענים רצו אין מתענים” (ראש השנה יח ע״ב), קל וחומר בימינו, ששבנו לארצנו ואיננו תחת שלטון הגויים. לפי שיטת רש״י, ייתכן שאנו אף במצב של שלום, שכן אין יד הגויים תקיפה עלינו (רש״י שם), וממילא יש מקום להפוך ימים אלו לימי ששון ושמחה.
גם לשיטת הרמב״ם ניתן להשיב שאין פשוטם של דברים מתיישב עמו לחלוטין, ואף אם נקבל את שיטתו – אפשר שגם לפיה אין חובה להתענות בתעניות אלו, אם משום שכבר נעשתה התשובה הנדרשת, ואם משום שייתכן שאלו תחילת ימות המשיח המצדיקים הפקעת חיוב התעניות, אם לא את הפיכתן לימי שמחה.
