פרשת וישלח: אמונה באלוהים והשתחוויה לרשע
יעקב אבינו בפרשת וישלח קורא לעשיו “אדוני”, שנאמר: “כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב… וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים” (בראשית ל”ג, ה’-ו’), והוא משתחווה לו מספר פעמים, כפי שנאמר: “וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים”. גם דואג לכך שכל משפחתו תשתחווה לעשיו, שנאמר: “וַתַּגֵּשֶׁן הַשִּׁפְחוֹת… וַתִּשְׁתַּחוּן” (בראשית ל”ג, ו’-ז’).
נשאלת השאלה: האם אין גבול לביזוי ולהשפלה של יעקב אבינו? כמה תחנונים, כמה השתחוויות, כמה חנופה לעשיו הרשע! מושפל ומבוזה עד אין קץ. בניגוד מוחלט להנהגתו של מרדכי, שנאמר: “וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה” (אסתר ג’, ב’).
אם כן, איך ייתכן שעקב משתחווה ומכנה את עשיו “אדוני” ללא קץ?
מה שמפליא עוד יותר הוא שבאמצע כל הסיפור הזה, יש סיפור נוסף – יעקב מתגלה כגיבור על ומלאך, כפי שנאמר: “וַיּוֹתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיַּבֵּק אִישׁ עִמּוֹ” (בראשית ל”ב, כ”ה), ואינו מוכן לנטוש את הקרב, על אף התחנונים של המלאך לשחררו: “שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר” (בראשית ל”ב, כ”ז). ויעקב אבינו מתעקש: “לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי” (שם, כ”ז).
יעקב אבינו מקבל את השם “ישראל” בעקבות הקרב: “כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (בראשית ל”ב, כ”ט).
זה נראה כאילו יש כאן שני בני אדם שונים: האחד כנוע ומושפל, והשני גיבור, אביר ולוחם ללא שום מורא, שמוכן להילחם עד ההכרעה והניצחון המוחלט.
אז מה פשר העניין?
סיפור אחד מלמד על המשמעות של הסיפור השני – סיפור הגבורה מלמד על סיפור ההכנעה והחולשה. יעקב אבינו מוכן להשתחוות רק מתוך כך שהוא התגבר על כל הכזבים שבליבו ובמחשבתו. המלחמה נגד הכזבים בליבו ובמחשבתו – הוא נלחם בה ללא מורא וללא שום פשרה. אחרי שטיהר את מחשבתו וליבו באמונה שלמה – אמונה רק באחד – הוא מגיע למצב שבו אם ישתחוות לעשיו, לא תהיה בכך אחיזה אמיתית, כי הוא יודע שהכול מהאחד. האחד שנותן כוח לעשיו, והאחד שנותן כוח ליעקב ומחזק את עשיו על יעקב. זהו המבט של “ישראל”.
כאשר יעקב מחובר ל”ישראל”, אז הוא מבורך. אם בא להשתחוות מתוך הכרה ב”אחד”, שהוא יודע שהאחד נותן כוח גם לעשיו – לכן הוא משתחווה לעשיו מתוך ההכרה המוחלטת באחד.
יעקב לבד, ללא ישראל – זו עבודת אלילים, ויש להימנע ממנה בהחלט. אך אם יעקב בא עם הכרה של ישראל, מתוך אמונה והבנה באחד שכולם באים מכוח אלוהי אחד, והוא רק ביטויים שונים של האחד אז אחיזה של הקליפה והשקר ביעקב.
ישראל הוא הביטוי וההכרה בכוח האחד בשורש כל המציאות, ואילו יעקב הוא אמונה בכוח נפרד, שנותן כוח לאלילים. יעקב וישראל, כלומר יעקב שבא מתוך ישראל, היא ההבנה שמתן הכוח לעשיו בא מתוך ההבנה שהכוח שמהווה אותו ומחייה אותו הוא רק האחד.
לכן, אם קוראים רק את הסיפור של יעקב – זו רק עבודת אלילים וכפירה באחד. אך כאשר קוראים את הסיפור של יעקב בהקשר של ישראל, נבין שמדובר בהכרת האחד שמחייה את כל המציאות, כולל את עשיו.
מכאן יש לדון: מה ראוי יותר? האם הדרך של מרדכי, ש”לא יכרע ולא ישתחווה”? והדרך של אברהם אבינו, שסירב להשתחוות בפני נמרוד, כמו שמופיע במדרש? וכן, חנה ושבעת בניה, ורבי עקיבא? העניין של אברהם, מרדכי, חנה, רבי עקיבא – זהו אותו עניין: למסור את הנפש עד הסוף בשביל האמונה באחד. אלא שבמקרה של אברהם ומרדכי, נותרו בחיים אחרי מסירות הנפש, ואילו במקרה של רבי עקיבא וחנה (ושבעת בניה) מסרו את הנפש ולא נותרו בחיים. אך המשותף לכולם הוא מסירות נפש נגד הרשע והכופרים.
איזו מעלה גדולה יותר – של אברהם ומרדכי, או של יעקב וישראל, מהפרשה?
התפיסה האמונית של יעקב אומרת שהכוח הוא לאל האחד, והוא מחייה את כל הכוחות – את כוחות הרע ואת כוחות הטוב. כולם הם זרועות מבצעות של האחד. הוא לא רואה את עשיו, אלא את האחד הפועל באמצעות עשיו. אין הבדל בין יעקב לעשיו – כולם כוח אחד מחייה ומהווה את שניהם. הכוח שמחייה את עשיו – הוא שמחייה את יעקב. וזהו בחינת “הוו מתפללים בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו” (מסכת אבות).
מרדכי, לעומתו, רואה בכוח הנפרד כוח שמנסה להתגבר, ולכן הוא נלחם בו כדי להחזיר את האמונה באחד. הוא רואה את המן ככוח נפרד מאלוהים. יש לבטל את אותו הכוח כי הוא עצמאי, ולכן השתחוויה לו נחשבת לאמירה שהכוח הנפרד הוא עצמאי, מה שלא ניתן להכיר בו. אם משתחווים לו, משתחווים לכוח נפרד, ואם לא משתחווים – מחזקים את האמונה באחד שאין עוד מלבדו.
לפי תפיסה זו, אם משתחווים להמן ולעשיו – זו הכרה בכך שיש כוח אחר. ואילו לפי תפיסתו של יעקב, מאחר ויש כוח אחד שמחייה את הכל, אין לו כוח עצמי. לכן, אם משתחווים לו – משתחווים לכוח, ולא מבטלים את הכוח האחד.
ככל שההכרה בכוח האחד חזקה יותר, כך הכוח הנפרד פחות מאפיל עליה. אם ההכרה באחד חלשה יותר, הכוח הנפרד יכול להאפיל עליו. במובן הזה ניתן לומר שיעקב אבינו גדול יותר ממרדכי, כי יעקב היה כל כך בהכרה עמוקה וברורה, עד שההכרה בכוח הנפרד לא העלימה ממנו את האחד. לעומת זאת, מרדכי – ההכרה שלו באחד לא הייתה מספיק חזקה, ולכן כדי להגיע לאחד הוא היה צריך לבטל את הכוח הנפרד, כי אם ייתן קיום לכוח הנפרד, הוא עלול לאבד את ההכרה באחד.
הסיפור במשל התבואה המשוגעת:
ישנן שתי גרסאות לסיפור הזה, וכל אחת מהן משקפת את הבחינה של יעקב ומרדכי.
הגרסה הראשונה אומרת: “לא נאכל מתבואה המשוגעת, אז מה אם כולם יאמרו שאנחנו משוגעים?”
סיפר רבנו משל: פעם חלם מלך אחד, שכל התבואה שצמחה במדינתו התקלקלה, ומי שיאכל ממנה – ישתגע, חס ושלום. והתייעץ עם המשנה למלך מה לעשות. יעץ אותו המשנה למלך שבלית ברירה, מחויבים לאכול מהתבואה הקלוקלת, בהטעימו כי לאגור תבואה בריאה לכל בני המדינה אין באפשרות, ואם יאגרו רק הם לעצמם ויאכלו רק תבואה בריאה וטובה – הרי אז יהיו הם כמשוגעים בעיני בני המדינה, כי יהיו משונים מכל בני המדינה. על כן, אין שום ברירה אלא לאכול תבואה קלוקלת, אולם נעשה לעצמנו איזה סימן, שנדע שמשוגעים אנו.
לא הסכים המלך בשום אופן, וטען ואמר: “וכי אם בני המדינה יהיו משוגעים, שגם אנחנו נהיה משוגעים כמותם? ונעשה דבר שיגעון כזה, לאכול תבואה המשגעת? לא ולא! אנו נאגור מהתבואה הבריאה ונאכל אותה, ואם נדמה כמשוגעים בעיני בני המדינה – מה בכך? וכי בשל כך נאכל תבואה משגעת?”
זו בחינת מרדכי, בחינת אברהם ובחינת חנה.
ויש גרסה אחרת של הסיפור, שהיא בחינת יעקב שפרשה. גרסה זו מתייחסת לעשיו והמן כפעולות שיוצאות מהאחד. כשליח של הקב”ה, אין צורך להעלים את המן או את עשיו, או כל רשע אחר, אלא להכיר שהוא מופעל על ידי האחד. וזהו הגרסה השנייה של הסיפור:
“…אם כן, ייעצו עצה. וענה לו המלך: על כן, יכינו בעדם תבואה, שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ”ל. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים, וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להפך, אנחנו נהיה המשוגעים. [ולהכין בשביל כולם אי אפשר]. על כן, בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה, שנסמן סימן על מצחנו, שנדע בכל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך, וכן שתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגעים”.
העניין הוא: מי שיודע את האמת באמת, אחיזת השיגעון אינה חזקה עליו, מאחר והוא זוכר ויודע את האמת. ככל שהאחיזה באמת ובחכמה חזקה וברורה יותר, כך לשקר ולשיגעון החיצוני אין שליטה עליו. כעין מה שאמרו חז”ל על הפסוק “אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה” (תהלים ל”ז, א’), שאמרו במסכת ברכות: “מי שליבו נוקפו אומר כן“ (ברכות ז’ ע”ב). כלומר, מי שליבו נוקפו וחלוש באמונתו, הוא זה שצריך לומר לעצמו “אל תתחר…”, כי הוא אינו יכול להתמודד עם מצב של רשע שמא יושפע ממנו ויסור מאמונתו.
השאלה: יש השואלים: הרי כתוב בפרשתנו “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (בראשית ל”ב, ח’), משמע שהיה פחד ממשי בלבבו, לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים?
התשובה: יש כמה רמות ודרגות של ביטוי “כלפי חוץ”: שינוי בלבוש, בבגדים, בהתנהגות, בדיבור, אך גם בהרגשה פנימית כמו פחד. ככל שיש חיבור עמוק יותר מבחינה פנימית, במהות הנשמה, כך יכולים להיות שינויים ופעולות בכל השכבות החיצוניות – מבלי לאבד את החיבור הפנימי ל’אחד’.
אנשים בדרגה רגילה יכולים להיות דבקים ב’אחד’ ולזכור אותו בליבם, ובמקביל, מבחינה חיצונית בהתנהגות ובדיבור, להתנהל בנפרדות – כלפי חוץ. אולם, הם אינם יכולים להיות במצב רגשי עז של פחד, אהבה או שנאה כלפי חוץ, ובמקביל להישאר מחוברים עמוקות ב’אחד’. אולם, אם אדם זוכה שיאיר בו אור הנשמה, אור ה’אחד’, המגלה את ה’חיה’ וה’יחידה’ שבו (שתי הרמות הגבוהות בנשמה), אזי גם כל עולם הרגשות, כמו פחד, אהבה ושנאה, יהיו אצלו כפעולות חיצוניות ולבושים, שאינם נוגעים לשורש דבקותו.
דוגמה לכך ניתן לראות ברבי נחמן מברסלב. למרות שהיה מלמד את תלמידיו להיות בשמחה תמיד, הוא עצמו היה נתון פעמים רבות ב”מָרָה שְׁחוֹרָה וּבְעֶצֶב”(חיי מוהר”ן). והיה אומר, “שֶׁהוּא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ“, למרות שבעולם הרגשי החיצוני היה שרוי בעצבות (שיחות הר”ן). מכיוון שעולם הרגשות שלו היה בבחינת בגדים ולבוש חיצוני למהות הפנימית שלו, לבחינת ה’יחידה’ שבה מקור חייו והדבקות של הצדיק.
לסיכום, המבט הדמיוני והשקרי הוא הנותן כוח עצמי לרשע ולשקר. הוא חושב שיש כוח עצמי באמת להמן ולעשיו. מכאן שיש שתי נקודות אמוניות: האחת – בחינת מרדכי, הרואה בכוח הרשע כוח שצריך להילחם בו כדי להגיע לכוח האחד, ובכך לבטל את הכוח הנפרד, ולא מאפשרים לשלוט בכוח של הרשע ככוח עצמאי, ולכן לא מעניקים לו כוח, כי הענקת כוח לרשע משמעה התכחשות ושכחת כוח האחד.
הבחינה השנייה היא בחינת יעקב, שבה אין סתירה במתן כוח לרשע, הוא לא סותר את האמונה בכוח האחד. זה לא סותר, כי כוחו של הרשע נובע מכוח האחד. הטוב והרע באים מכוח האחד, כעין מה שאמרו: “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז’).
