פרשת השבוע, פרשת “שמיני”, מפגישה אותנו עם אחד הרגעים הכואבים והמסתוריים ביותר בתורה. אהרון הכהן מאבד את שני בניו ביום חגיגי, ובתגובה – הוא לא צועק, לא שואל “למה”, ולא מחפש הסברים.
התורה כותבת שתי מילים עוצמתיות: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן”.
למה השתיקה הזו כל כך חשובה?
כי יש רגעים שבהם המוח לא יכול להכיל את המציאות.
כי ניסיון לתת “הסבר” לצער רק מקטין את גודל האירוע.
כי שתיקה היא לא חולשה – היא קבלה אצילית של משהו שגדול מאיתנו.
אפילו משה רבנו, כשראה במראות הנבואה את סבלו של רבי עקיבא ושאל “זו תורה וזו שכרה?!”, קיבל מהקב”ה תשובה מטלטלת: “שתוק! כך עלה במחשבה לפני”.
כמו שאומר השיר המוכר:
“לֹא צָרִיךְ כָּל דָּבָר לַחְקֹר וְלִשְׁאֹל, לִפְעָמִים גַּם מֻתָּר לֹא לָדַעַת הַכֹּל.”
