לקראת שבת הגדול ופרשת צו עוסק אברהם גטה במשפט המוכר מן ההגדה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הוא שואל מה בדיוק אומר המשפט הזה, איך מיישמים אותו הלכה למעשה, ומה התועלת שבו.
גטה מציע שלושה מובנים למשפט. המובן הראשון הוא לדמיין את עצמנו כאילו היינו עבדים לפרעה במצרים ולחוות את היציאה משם, כדי לבנות ולחזק את הזהות שלנו מתוך העבר. המובן השני הוא להסתכל על ההווה, לזהות מאילו דברים אנחנו משועבדים היום, ולדמיין איך היינו נראים בלי אותם שעבודים, כך שהדימיון סולל דרך להבנת השעבוד העכשווי שלנו. המובן השלישי דומה לשני, אך מוסיף לו את הצעד המעשי: לא רק לדמיין את השחרור מהשעבודים, אלא לפעול בפועל כדי לצאת מהם.
