אלוהים: אחד או שניים? ניתוח על אשליית הסיבתיות והמציאות
האם יש כוח אחד או כוחות רבים המניעים את המציאות? האם אל אחד או שמא אלים רבים מנהיגים את העולם?
הספר “חובות הלבבות” דן בסוגיה זו וטוען: אם תאמר שיש שני אלים, מיד נשאל, מה קדם להם? לכן, מבחינה לוגית, חייבים להגיע למסקנה שיש אל אחד.
”אך השער השביעי בדרך הראיה עליו מן השרשים הטבעיים, הוא מה שנעוררו עליו מדרך העיון בהקדמות שהקדמנו, והוא: כי כל שני דברים שנמצאו, אם הם משתנים או שווים, אי אפשר שלא יהיה להם דבר אחד קודם להם, הוא העילה בהם והוא אשר המציאם, מפני שאי אפשר שיהיה דבר מורכב משני דברים קדמונים שאין להם ראשית, משלושה פנים…“
(רבנו בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, שער היחוד, פרק ז)
אם נניח שיש שני אלים, עולה השאלה: מי מניע אותם? אם נשיב שכל אחד מניע את עצמו, אזי ניתן להעתיק תשובה זו לכל פרט במציאות, אם כל אל מניע את עצמו, אולי אין אלים כלל, וכל ישות בעולם פשוט מניעה את עצמה?
במילים אחרות, אם יש שני אלים, מי מנהל אותם? אם נאמר שכל אחד מנהל את עצמו, מי אמר בכלל שיש צורך באלים? אולי כל ישות וישות במציאות מנהלת את עצמה באופן עצמאי.
מכאן עולות שתי שאלות יסוד:
- למה להניח מלכתחילה שיש אלים? אולי כל פרט במציאות מניע את עצמו?
- ואם אכן ישנם אלים, מניין לנו שיש אל אחד בלבד?
כלומר, האם ישנה הוכחה לקיומם של אלים והספק הוא רק לגבי מספרם (אל אחד או רבים), או שמא עצם קיומם של אלים מוטל בספק?
לפנינו, אם כן, שני ספקות נפרדים:
הספק הראשון: האם בכלל קיימים אלים?
הספק השני: במידה וקיימים, האם יש אל אחד או אלים רבים?
במילים אחרות: אם כל אחד מהאלים כביכול מנהל את עצמו, אנו יכולים לטעון שכל ישות טבעית מנהלת את עצמה, ובכך לייתר את קיומם של האלים.
בין מניע למורכב: פירוק רעיון הריבוי
בקיצור, קיימות שתי השקפות מרכזיות לגבי מי שמנהל את העולם: אלו האומרים אל אחד, ואלו האומרים אלים רבים.
אם נטען שישנם שני אלים, מי מנהל אותם? ואם נאמר שהם מנהלים את עצמם, אנו מייתרים את הצורך באלים, שכן ניתן לומר שכל דבר בטבע מנהל את עצמו. לדוגמה, אם נשאל “מי מזיז את הרוח?”, נוכל להשיב שהרוח מזיזה את עצמה.
מנגד, אולי נטען שלרוח יש כוחות שמנהלים אותה, אך לאלים עצמם אין כוח אחר שמנהל אותם? הרי בעבר האמינו באל הרוח ובאל הגשם – כלומר שלרוח יש אל המיוחד לה ולגשם יש אל המיוחד לו. אולי, אם כן, לאלים אין מנהל מעליהם, אך לרוח ולגשם יש מנהל (שהם האלים)?
על כך נשאל: מהי ההוכחה שלאלים אין מנהל ואילו לרוח יש? אולי לשניהם אין מנהל, או שלשניהם יש מנהל? מדוע לבצע חלוקה שרירותית בין האלים לבין הרוח, הגשם וכל דבר אחר? אם כל דבר במציאות חייב מניע – הרי שגם האלים חייבים מניע. ואם לאלים לא חייב להיות מניע חיצוני משום שהם מניעים את עצמם – אולי כל דבר במציאות מניע את עצמו? כל טענה לוגית שנשליך על האלים, אנו יכולים להעתיק גם אל הרוח.
ניתן לטעון שיש אל יחיד ומיוחד שמניע את הרוח, במקום לטעון שישנם אלים רבים שמניעים אותה. אך אם נטען כך, יתברר שהטענה לאל אחד והטענה לאלים רבים הן טענות שקולות מבחינה לוגית; אין עדיפות מובנית לאל אחד על פני מספר אלים. ניתן לומר שאלים רבים מנהלים את האירועים, וניתן לומר שאל אחד מניע את הדברים, ואין עדיפות תיאורטית לאחת הטענות.
סיכום ביניים: האם המניע של הדברים הוא אחד או כמה?
השאלה הזו מניחה מראש שיש מניע לדברים. אך מי אמר שיש להם מניע? לפני שאנו שואלים כמה מניעים יש, עלינו לשאול: האם בכלל קיים מניע?
הסברה אומרת שחייב להיות מניע, מכיוון שכל שינוי במציאות נעשה או מכלום או על ידי משהו. הוא אינו יכול להיעשות מכלום, שהרי ה”כלום” אינו עושה דבר. לכן, על כורחנו, השינוי נעשה על ידי משהו.
האם אל יכול להיות מוגבל? מי שמאמין בריבוי אלים ישיב בחיוב: אל השמש, אל הגשם, אל הפריון וכדומה – כולם אלים מוגבלים לתחומם. לפי הלוגיקה הזו, כל עץ הוא גם אל, ואם תשאל: “אם הוא אל, כיצד אינו זז?”, התשובה תהיה שהוא פשוט מוגבל ביכולת התנועה שלו. לפי קו מחשבה זה, ניתן להגדיר כל דבר כאל: לכל ישות יש כוח ויכולת כלשהי, ואפילו לעלה הקטן ביותר יש יכולות משלו (כגון תפיסת מקום ומשקל), ולכן גם הוא יכול להיחשב כאל.
כעת, אם נפגוש אל אחד שאינו מוגבל, את מי נכתיר לאל האמיתי – את זה שאינו מוגבל או את הישויות המוגבלות? ברור שנבחר בישות שאינה מוגבלת. אם כולם מוגבלים וישנו רק אחד שאינו מוגבל בכלום, ברור שנחשיב רק אותו לאלוהים.
אם ישנם אלים רבים, הם בהכרח מהווים חלק מהמציאות. אם הם רק חלק, הרי שהמציאות בכללותה היא הבלתי מוגבלת, ולכן המציאות עצמה היא האל. המציאות חזקה מהם, ומאחר שהם רק חלק ממנה, קיים משהו שגדול מהם.
המקיף הגדול יותר הוא האלוהים האמיתי. בכל מקום שבו יש שניים, הם מהווים חלק ממשהו רחב יותר. המקיף הוא הגדול מהם והוא האלוהים, וקיומו הכרחי. ברגע שיש ריבוי – אפילו של שניים בלבד – ניתן לזהות במציאות מקיף גדול יותר, ואת היותר גדול נגדיר כאלוהים. אי אפשר לדמיין שני אלים מבלי שישנו גורם שלישי שמקיף את שניהם. בהכרח ישנו אחד שמקיף אותם, וכן אם ישנם שלושה או שלושים – המקיף אותם הוא הגדול יותר, והוא האלוהים.
כאשר מדברים על אל מסוים ומוגדר, הוא אינו אל אמיתי, אלא אל שקר שניתן להטיל בו ספק. כאשר אנו אומרים “אל אחד אמיתי”, אין הכוונה לישות נפרדת אחת, אלא למשהו שמקיף את הכל, שקיומו הכרחי ואי אפשר להטיל בו ספק. ניתן לדמיין ישות אחת אינסופית, אך בלתי אפשרי להעלות על הדעת שניים מבלי שיש שלישי שמקיף אותם.
על המקיף הזה אין אפשרות שלא לחשוב. “אל אחד” פירושו המשהו שמקיף את הכל; הוא הכרחי לחשיבה, אך הוא אינו משהו נפרד שעומד בפני עצמו. למקיף הגדול ביותר של הדברים אנו קוראים אלוהים. כאשר אומרים “אחד”, אין הכוונה ל’אחד’ במובן של פרט נפרד, אלא למקיף המוחלט של כל הדברים הקיימים. ברגע שיש לפחות שניים, חייב להיות משהו מקיף שגדול מהם, והם חלק ממנו,לכן הוא האל.
משל הספארי ומשל האיברים
משל הספארי: אם ניכנס לגן חיות במתכונת ספארי, ונראה בעל חיים אחד שגדול מכולם ביחד, או לחלופין, נראה יצור אחד שאם הוא נעלם, כל שאר החיות נעלמות יחד איתו, מי נניח שהוא המלך השולט בגן? היצור הגדול וההכרחי, כמובן.
משל האיברים: אם אנו רואים אצבע זזה, מה נניח, שהאצבע מזיזה את עצמה וכל איבר נע באופן עצמאי, או שישנו גוף שלם שמניע את האיברים? מבחינה הגיונית, עדיף להניח שהגוף מניע את האיברים. יד ימין היא חלק מהגוף, ולכן הגוף מזיז אותה. באותו אופן, האלים כביכול הם חלק מגוף גדול יותר, המציאות, כאשר הגוף הגדול זז, הם זזים כחלק ממנו.
כאשר אנו אומרים “אחד ולא שניים”, למה הכוונה? האם למקיף של הכל, או לאחד מהפרטים שבתוכו? אין הוכחה חושית אם מדובר באחד או בשניים, אך אם השאלה היא האם אלוהים הוא המקיף או אחד הפרטים, התשובה היא בהחלט שהוא המקיף, ולא אחד מהם.
מהי נקודת המוצא?
מהי נקודת ההנחה שממנה יוצאים לחפש אל או אלים? נקודת המוצא היא השינויים והתנועה שאנו חווים במציאות. בעקבות הצפייה בשינויים, ירידת גשם, זריחת השמש, מחלות, מתעוררת השאלה: מה מחולל את כל אלה? האם כוח אחד מחולל את כל התנועות, או שישנם כמה כוחות נפרדים?
התשובה היא שהמקיף של כל הדברים הוא האל, הוא זה שמניע את השמש והוא המקור לקיומה ולקיומו של כל דבר אחר.
משל הסרט המצויר:
נשאל פעם יוצר של סרט מצויר של “תום וג’רי”: “אתה הצייר, אבל מי מזיז את הדמויות?”.
השיב הצייר: “אני מצייר את הסרט בכל רגע מחדש”.
הקשה השואל: “אני מבין שאתה מצייר אותו בכל רגע מחדש, אבל מי מזיז אותו?”.
ענה לו הצייר: “אם עניתי לך שאני מצייר אותו בכל רגע מחדש, תבין לבד מי מזיז אותו”.
הנמשל הוא שישנו מקור שמחיה את המציאות. המהות מחיה את הכל בכל רגע מחדש. אם היא מחיה את העמוד או את האוטובוס בכל רגע, אין כלל שאלה מי מזיז אותו, ברור שהמהות האחראית על עצם קיומו אחראית גם על תנועתו. האוטובוס זז ממקום למקום משום שהמציאות מחיה אותו מחדש בכל רגע בנקודה אחרת.
אם נקודת המוצא שלי היא חוויית השינוי והתנועה, מה ניתן להסיק מכך?
אם המציאות הייתה קפואה לחלוטין, לא הייתה מתעוררת שאלה. אך יש הטוענים שגם אם הכל היה קפוא ורק אתה היית קיים ומודע, עצם ידיעת ה”אני” מול ה”לא אני” מחייבת תנועה מחשבתית ושינוי, ולכן השאלה הייתה מתעוררת בכל זאת.
בדיקת הנחת הסיבתיות: האם משהו נעשה על ידי משהו אחר?
למה התחלנו לחשוב שיש אל או אלים? בגלל שצפינו בשינויים ושאלנו מי מניע אותם. אמרנו שהאפשרויות הן “כלום” או “משהו”, ומאחר שכלום אינו יכול לחולל דבר, המסקנה היא שהשינוי בוצע על ידי “משהו”.
אך הבה נבדוק את ההנחה הזו: מה הכוונה במילים “נעשה ממשהו”?
נניח שהמזגן משתנה ממצב כבוי למצב דלוק. מה זה אומר שהשינוי נעשה ממשהו? העובדה היא שהמזגן נדלק. מי עשה זאת?
כרגע, המזגן נדלק כאשר לוחצים על השלט. אנו מקשרים באופן אינטואיטיבי בין הלחיצה להדלקה. אך כיצד הסקנו שהיד היא זו שלחצה והפעילה את המזגן? אולי מישהו “צייר” את היד, ולאחר מכן צייר את השלט כשהוא לחוץ, ולאחר מכן את המזגן כשהוא דלוק? מי אמר שיש קשר סיבתי ישיר ביניהם?
כמו בסרט מצויר, כאשר הבמאי מצייר תמונות זו אחר זו, נדמה לנו שאחת מפעילה את השנייה (למרות שתום לא באמת רודף פיזית אחרי ג’רי). אולי גם במציאות, רצף של תמונות נפרדות יוצר אשליה שאחד גרר את השני, למרות שכל תמונת מציאות עומדת בפני עצמה?
בסרט, הצייר צייר את ג’רי ואז צייר תזוזה של כדור. נדמה לנו שג’רי דחף את הכדור, אך בפועל מדובר בשני ציורים נפרדים. כך בדיוק במציאות: ישנו גורם חיצוני שמזיז את היד, מזיז את השלט ומדליק את המזגן, והוא מניח את האירועים ברצף זה אחר זה, עד שלצופה נדמה כאילו אירוע אחד גרם לאירוע השני לקרות.
האם ניתן להביא דוגמה אחת מוכחת לכך שמשהו נעשה ישירות על ידי משהו אחר?
נבחן את הדוגמה הבאה: אצבע לוחצת על מקש במקלדת. המקש השתנה ממצב לא לחוץ למצב לחוץ.
שלב א’: אנו מסכימים שהיה שינוי במצב המקש. זו עובדה נצפית.
שלב ב’: מה גרם לשינוי? האפשרויות הן: או כלום, או משהו.
הבעיה: ברגע שאנו אומרים שהשינוי “נעשה”, הפכנו את האירוע ל”נפעל”. זו כבר פרשנות. העובדה היא שהתרחש שינוי, אך המחשבה שמשהו חיצוני גרם לו להתרחש היא הנחה מוקדמת, להטוט מילים.
מה לגבי הטענה שגם אם אי אפשר להוכיח סיבתיות, הרי ש”זה עובד בפועל”? עובדה שכל פעם שאני לוחץ על המקש, הוא נלחץ. יש כאן מתאם (קורלציה), אך המתאם אינו מוכיח גרימה (סיבתיות).
חז”ל עמדו על נקודה זו בדיוק בדיוניהם על עבודה זרה ועל אשליות של סיבתיות:
”שאלו את רבי עקיבא ברומי: אם אין בה ממש בעבודה זרה, מפני מה היא פעמים שהולכין אצלה נכין ומתרפאין? אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם נאמן שהיה בעיר, ובני עירו היו מפקידין אצלו בלא עדים, והיה אדם אחד מפקיד אצלו בעדים. פעם אחת שכח והפקיד אצלו בלא עדים. אמרה לו אשתו: בוא ונכפרנו! אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו נאבד את אמונתנו? אף כך ייסורין, בשעה שמשלחין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי רופא פלוני ועל ידי סם פלוני. הגיע זמנן לצאת, והלך זה לבית עבודה זרה. אמרו ייסורין: דין הוא שלא נצא? וחזרו ואמרו: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נבטל שבועתנו?“
(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נה, עמוד א)
כלומר, האמת היא שבורא העולם הוא זה שמרפא אותך, אך האדם מדמיין שמי שריפא אותו היא העבודה הזרה בגלל סמיכות הזמנים.
דוגמה נוספת מדברי חז”ל מופיעה במשנה במסכת ראש השנה, בעניין נחש הנחושת:
”וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים.“
(משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג, משנה ח)
ההסתכלות בנחש הייתה רק סימן חיצוני, אך הסיבה האמיתית לריפוי הייתה שעבוד הלב לשמים. המחשבה שהנחש עצמו ריפא היא שגויה. באותו אופן, כאשר אנו מקרבים גפרור לנייר והנייר נשרף, אנו מפרשים שהאש שרפה את הנייר. אך זו רק פרשנות, לא עובדה מוכחת. ייתכן שגורם אחר מחולל את השריפה והאש היא רק תופעה נלווית.
אם נשאל “אז איך נשרף הנייר?”, אנו שואלים למעשה “מה גרם לזה?”. אך מי החליט שמשהו בכלל גרם לזה?
גם אם נשיב “אלוהים ברא את העולם והוא הגורם”, נוכל לשאול על אלוהים עצמו: כיצד הוא החליט לברוא? איך עלה ברצונו לעשות כך ולא אחרת? העברת השאלה לגורם הבא אינה פותרת את שאלת ה”איך”, אלא רק מזיזה אותה מקום אחד קדימה.
שוני מול שינוי
נחזור לשמש הזזה: אנו שואלים מה גרם לה לזוז, כלום או משהו?
הבה נבחן את ההנחה: האם באמת ראינו שינוי? האם ראינו את הרכב זז באמת? או שמא ראינו דברים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים, ופירשנו זאת כתנועה?
יש הבדל עצום בין לראות שוני לבין לראות שינוי. לראות שוני פירושו להבחין ברכב בנקודה א’ ברגע אחד, וברכב זהה בנקודה ב’ ברגע השני. לומר שהרכב נע מנקודה א’ לנקודה ב’ זו כבר פרשנות המניחה שמדובר באותו רכב עצמו שעבר שינוי מקום. מבחינה עובדתית טהורה, ייתכן שבכל רגע מופיע רכב חדש לחלוטין, וכך גם לגבי השמש, בכל רגע זו שמש חדשה לגמרי.
בסרט המצויר, האם היד של תום באמת זזה? לא, אלו שני ציורים שונים, ובגלל הרציפות והסמיכות נדמה לנו שהיד נעה. זו אינה אותה היד, אלא יד חדשה שנחשפת ברצף. כך גם המציאות: עובדתית, אנו רואים דברים שונים סמוכים זה לזה ברצף הזמן והמקום. הפרשנות כאילו הדבר “זז” היא המצאה שלא בהכרח נכונה, ועליה אנו מקשים ושואלים “מה גרם לו לזוז?”.
אם אין שינויים ותנועה אלא רק שוני וחידוש מתמיד, השאלה “מי מחולל את השינוי” מתייתרת, כי השינוי כפי שאנו תופסים אותו אינו קיים באמת.
המציאות היא האלוהים
השאלה לגבי מניע השינויים נובעת מפרשנות מוטעית של המציאות. אך עצם קיומו של שוני בין דברים הוא עובדה נצפית. מתוך כך אנו יכולים לשאול: מיהו האלוהים מבין כל הישויות הללו?
התשובה היא שהדבר הגדול ביותר במציאות הוא האלוהים. ומהו הדבר הגדול ביותר? המקיף של כל הדברים. המציאות היא המקיף המוחלט, והיא לוקחת את כל הקופה. כל פרט הוא חלק ממנה, והיא החזקה מכל.
בין אם דבר מסוים נמצא כאן או שם, ובין אם אדם חי או מת – המציאות עצמה אינה משתנה, שכן הכל כלול בתוכה. הגודל והמהות של המציאות נותרים קבועים ויציבים. הדבר היחיד שאינו משתנה לעולם, המחוייב האמיתי, הוא המציאות עצמה. המציאות תמיד קיימת, ולכן רק לה ראוי להשתחוות ולא לפרטים המשתנים שבתוכה, אלא ליציב והקבוע מכל, שאיש אינו יכול להשמיד אותו.
ההסבר המקובל על “מניע ראשון” סובל משני קשיים מרכזיים:
- אם למניע אין מניע, מדוע אנו מחייבים מניע לכל שאר הדברים? אם משהו יכול להסתדר ללא מניע, כל דבר יכול.
- כיצד המניע מניע בפועל את המוזז? מה מחבר ביניהם?
לכן, המסקנה היא שישנו אחד שמקיף את הכל והוא האחראי לכך שהכל יהיה קיים בכל רגע מחדש. קיומו של המקיף הוא עובדה, אנו הרי נמצאים בתוך משהו. למשהו שמקיף את הכל, ושאינו אחד החלקים שבתוך המציאות אלא המכלול כולו, לו אנו קוראים אלוהים.
המחשבה כאילו עלה אחד מזיז עלה שני היא אשליה. נדמיין אדם הנושף אוויר בפיו וגורם לשני עלים סמוכים לזוז בזה אחר זה באופן קבוע. מי שצופה בהם עלול לחשוב שהעלה הראשון הזיז את השני, אך זו אשליה הנובעת מהרציפות; בפועל, ישנו גורם חיצוני (הרוח או האדם) שמזיז את שניהם באופן ישיר, או שמערכת חיצונית מניעה את המכלול כולו. ישנו מקיף אחד שמזיז את הכל. מתאם ורצף אינם מעידים על קשר סיבתי ישיר בין הפרטים.
מהי ההגדרה האמיתית של “גורם”? הגדרה של גורם היא שאם הוא לא היה קיים – האירוע לא היה קורה בשום אופן.
האם יש לנו דוגמה אחת אמיתית ומוכחת בחיים או בהיסטוריה, שבה בלי A לא יכול להיות B בשום פנים ואופן?
ישנו רק דבר אחד כזה בלבד בכל המציאות: אם המציאות לא הייתה קיימת, אנו לא היינו קיימים. מלבד המקרה המוחלט הזה, אין בנמצא שום דבר שאפשר לומר עליו שאם הוא לא היה , בהכרח לא היה משהו אחר, אין כלום מלבד המציאות.
