אלוהים: אחד או שניים? ניתוח על אשליית הסיבתיות
כאשר מחפשים את המקור שמניע את המציאות, הנטייה הטבעית היא להסתכל על השינויים סביבנו: הגשם שיורד, השמש שזורחת, האוטובוס שנוסע. ההנחה האינטואיטיבית היא שאם יש תנועה ושינוי, חייב להיות כוח שמחולל אותם – אל אחד או אלים רבים.
בספר “חובות הלבבות” מוסבר שאם נניח שיש שני אלים, מיד נצטרך לשאול מה קדם להם ומי מנהל אותם.
ואם נשיב שכל אחד מהם מנהל את עצמו, הרי שאפשר להשליך את ההיגיון הזה על כל פרט בטבע, להגיד שכל ישות מנהלת את עצמה, ובכך לייתר את מושג האלוהות לחלוטין.
אבל השאלה האמיתית עמוקה יותר, האם אנחנו בכלל עדים לשינוי ולתנועה, או שמא תפיסת התנועה שלנו היא רק מראה עין מטעה?
נחשוב על סרט מצויר. אם נשאל את הצייר של “תום וג’רי” מי מזיז את הדמויות, הוא יענה: “אני מצייר את הסרט בכל רגע מחדש. תבינו לבד מי מזיז אותו”. בסרט מצויר אין באמת תנועה ברצף, אלא סדרה של תמונות נפרדות לחלוטין המוצגות זו אחר זו.
כך גם במציאות. אנחנו נוטים לבלבל בין “שוני” לבין “שינוי”. כשאנו רואים רכב בנקודה א’ וברגע הבא בנקודה ב’, המוח מפרש זאת כתנועה של אותו הרכב. אך מבחינה עובדתית, ייתכן שבכל שבריר שנייה מופיעה מציאות חדשה לחלוטין, שנבראת מחדש. המתאם שאנו חווים, כמו האשליה שהאש היא זו ששורפת את הנייר או שהלחיצה על השלט היא זו שמפעילה את המזגן, הוא רק רצף תמונות שמסתיר את הגורם האמיתי.
אם כן, מיהו אלוהים? הוא אינו “מניע” חיצוני שעומד ומזיז את החלקים שלה אלא הוא המקיף המוחלט של הכל.
כשמדברים על “אל אחד”, אין הכוונה לפרט נפרד ומסוים, אלא למכלול שמקיף את כל הישויות.
הדבר היחיד שלא משתנה לעולם, המחוייב היחיד שאי אפשר להטיל בו ספק ושבלעדיו אנחנו לא קיימים, הוא המציאות עצמה. היא תמיד קיימת, קבועה ויציבה, ומחיה את כל הפרטים בתוכה בכל רגע מחדש.
