בניין וסתירה בכלים – פתיחת אריזות וקופסאות בשבת
א. מחלוקת התנאים, האמוראים והראשונים בדין בניין וסתירה בכלים
יסוד הדין של פתיחת אריזות וקופסאות בשבת תלוי במחלוקת תנאים, אמוראים וראשונים: האם שייכים מושגי “בניין” ו”סתירה” בכלים (חפצים מיטלטלים), או שמא מלאכות אלו שייכות רק בקרקעות ובמחובר לקרקע.
מצד אחד, במשנה במסכת ביצה (פרק א, משנה יא) מצינו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי הסרת צירים של דלתות כלים (כגון שידה, תיבה ומגדל) ביום טוב. לדעת בית הלל אין בניין וסתירה בכלים, ולכן מותר להחזירם. מאידך גיסא, במסכת שבת (דף קב, עמוד ב) נאמר בגמרא: “האי מאן דתקע חלתא – חייב משום בונה”, ומבואר שם שהתוקע חלקי כלי עץ זה בזה בחוזק, חייב משום מלאכת בונה. מכאן משמע שישנו מושג של בניין וסתירה בכלים.
מתוך כך, נחלקו הראשונים בשאלה כיצד לפסוק, וניתן להצביע על שלוש שיטות מרכזיות:
- שיטת רבינו חננאל: יש בניין וסתירה בכלים בכל עניין ובכל אופן.
- שיטת רש”י (מסכת שבת, דף קב, עמוד ב): אין בניין וסתירה בכלים כלל, והטעם שהתוקע חלתא חייב הוא משום מלאכת מכה בפטיש (גמר מלאכה) ולא משום בונה.
- שיטת התוספות (מסכת שבת, דף קב, עמוד ב, דיבור המתחיל “האי”): יש לחלק בדבר; אין בניין וסתירה בכלים אלא דווקא ב”בניין גמור” וב”סתירה גמורה” (כגון תקיעה מרובה ובחוזק שהכלי נעשה ליחידה אחת חזקה), אך בכלי שאינו גמור ומודבק בחוזק, אין בו משום בניין וסתירה.
פסיקת ההלכה
בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שיד, סעיף א): פסק המחבר כשיטת התוספות, שיש בניין וסתירה בכלים רק כאשר מדובר בבניין גמור.
בביאור הגר”א (שם): פסק הגאון מרוטנבורג ובעקבותיו הגר”א כשיטת רש”י, שאין בניין וסתירה בכלים כלל, ולכן בעשיית או תיקון כלי יש לדון רק משום איסור גמר מלאכה ומלאכת “מכה בפטיש” בלבד.
ב. שלושת הדינים בפירוק והרכבת כלים
כאשר אנו עוסקים בפירוק והרכבת כלים, יש לדון בנושא מתוך שלושה דינים והגדרות שונות:
- סתירה גמורה בכלים.
- בניין גמור בכלים.
- מלאכת מכה בפטיש (תיקון כלי וגמר מלאכה).
מציאות זו מציבה את עניין פתיחת הקופסאות והאריזות המודרניות בצורה מורכבת מאוד. כדי להכריע בדין, עלינו להגדיר במדויק את גדרם של שלושה מצבים בכלים: מהו בניין גמור וסתירה גמורה, מה נחשב לבניין וסתירה שאינם גמורים, ומהו דבר שאין בו לא מעשה סתירה ולא מעשה בניין כלל.
באופן כללי, בהלכות שבת ישנן מלאכות המוגדרות בכללים ברורים, כגון איסור מוקצה או מלאכת בורר. כאשר עולות שאלות אקטואליות במלאכות אלו, קל יחסית לדון בהן; כיוון שהאיסורים מוגדרים היטב, נותר לנו רק לבחון את המקרה המעשי העומד לפנינו ולראות האם הוא נכנס תחת גדרי האיסור המוכרים.
אולם, איסור בניין וסתירה בכלים אינו מוגדר די צורך, ומכאן נובע הקושי הגדול לפסוק בשאלות האקטואליות בצורה ברורה. על אף שהמציאות המעשית ברורה לנו לחלוטין (אנו יודעים בדיוק כיצד פותחים קופסת שימורים או שקית), היעדרם של כללים מוגדרים מקשה עלינו לקבוע מה יהיה הדין במקרים אקטואליים חדשים, שלא זכו להתייחסות מפורשת בדברי הפוסקים הקדמונים.
ג. אילו איסורים יש לבחון בפתיחת קופסאות ואריזות?
כאשר באים לדון בפתיחת אריזות וקופסאות בשבת, עלינו לבחון את המקרה דרך שתי שיטות הפסיקה המרכזיות:
לשיטת הגר”א: יש לדון אך ורק מצד איסור “מכה בפטיש” וגמר מלאכה בלבד, כיוון שלשיטתו אין כלל מושג של בניין וסתירה בכלים.
לשיטת השולחן ערוך: יש לבחון שלושה איסורים אפשריים: בניין גמור בכלים, סתירה גמורה בכלים, ומלאכת מכה בפטיש (תיקון וגמר מלאכה).
מאחר שביארנו שאין כללים מוחלטים וברורים בגדרי מלאכה זו, הדרך ההלכתית העומדת לפנינו היא לעיין בתקדימים – דהיינו, לבחון דוגמאות ומקרים פרטיים המופיעים בדברי חז”ל והפוסקים, ומתוכם לנסות לדלות כללים ולהשליך למקרים האקטואליים החדשים.
בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שיד) ישנם שלושה סעיפים מרכזיים המציגים מקרים מעשיים מהם ניתן ללמוד:
סעיף א: דין חבית שנשברה או מוסתקי, ואיסור עשיית פתח יפה.
סעיף ו: דין חיתוך ראש החבית (הטזת ראש החבית בסייף כשהיא מחוברת במומחיות).
סעיף ח: דין חותלות (כלים זמניים העשויים מעלי תמרים או קני סוף שמותר להפקיע ולחתוך כדי להוציא את האוכל).
ד. דין חבית ומוסתקי והשלכתו לאריזות ימינו
בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שיד, סעיף א) נפסק לגבי חבית של מוסתקי (חבית שבורה שהודבקה בזפת או בחרסית) שאין בה איסור בניין וסתירה בכלים, משום שהיא אינה נחשבת לבניין גמור, אולם בחבית שלמה (“חבית רגילה”) שיש בה בניין גמור – יש איסור סתירה.
השאלה העומדת לפתחנו היא: האם קופסאות שימורים ואריזות שונות, שאנו קונים יחד עם המאכל שבתוכן, נחשבות כחבית רגילה ושלמה או שהן בגדר “חבית של מוסתקי”? אם נגדיר אותן כחבית של מוסתקי, לא יהיה בהן איסור בניין וסתירה בכלים; ואם נגדיר אותן כחבית רגילה, יהיה בהן איסור.
ברור שחבית המוסתקי אינה נחשבת לבניין גמור משום שאיכותה פחותה, בדומה להבדל המוכר בימינו בין רהיט העשוי מעץ מלא לרהיט העשוי מסיבית (חומר איכותי פחות). חוסר הבהירות לגבי המוסתקי הוא בשאלה מדוע ובמה בדיוק הוא נחשב לפחות טוב – האם הדבר נובע מכך שהחומר עצמו פחות עמיד?
הדבר דומה במקצת למושג המחשבתי של “בעל תשובה” לעומת “צדיק גמור” – לבעל התשובה יש עבר שלילי המאפיל עליו ומורכב יותר להגדירו, וכך גם המוסתקי הוא כלי שיש לו “עבר” של שבירה המגדיר אותו מחדש. בפשטות נראה שיכולת העמידה והקיום של המוסתקי פחותה מחבית רגילה.
אם נלך בדרך זו, ניתן לטעון שאולי גם קופסאות שימורים ואריזות אינן בגדר בניין גמור וסתירה גמורה. אך כאן יש להקשות: הרי חלק מקופסאות השימורים והאריזות הללו הן חזקות ועמידות מאוד. האריזות העשויות מפלסטיק או מקרטון הן אכן כלים פחות טובים המיועדים לשימוש חד-פעמי, אך קופסאות מתכת הן בעלות יכולת עמידה מצוינת לאורך זמן רב. אם כן, מדוע שנדמה אותן למוסתקי ולא לחבית מעולה ושלמה?
גורם דעת בני אדם והגדרת הכלי
התשובה לכך עשויה להיות תלויה בדעתם של בני אדם. ייתכן שהגורם הקובע האם כלי מסוים נחשב ל”מוסתקי” (כלי שאינו גמור) אינו תלוי אך ורק בחומר ממנו הוא עשוי או בצורה שבה הוא מיוצר, אלא במחשבתם ובדעתם של בני האדם כלפיו.
מצינו יסוד זה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שיד, סעיף י) כמבואר: “אם אינו עשוי לקיים כלל מותר, ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום”, שם הדין תלוי בדעתו של האדם האם להשאיר את המצב כך באופן קבוע או לא. באופן דומה, קופסאות שימורים ואריזות עשויות להיחשב כ”מוסתקי” משום שבעיני בני האדם הן אינן נחשבות לכלים גמורים וחשובים, אלא לכלים טפלים לאוכל שבתוכם ופחותי איכות. העובדה המוכיחה זאת היא שרוב בני האדם זורקים אותם לאשפה מיד לאחר הריקון, בניגוד לכלים גמורים וחשובים שאין דרכם של בני אדם לזרוק אותם.
נקודה נוספת למחשבה: אם האדם הפותח את האריזה אינו מפרק או שובר את גוף קופסת השימורים עצמה אלא רק מסיר את המכסה, לא נראה שהוא מבצע מעשה “סתירה”, שהרי גוף הכלי עדיין עומד כפי שהיה בתחילה, וייתכן שאין בכך משום סותר כלל. כמו כן, יש לעיין עוד: האם למאן דאמר שיש בניין וסתירה בכלים, עוברים על האיסור ב”כלשהו” (כמו בבניין וסתירה בקרקע), או שמא בעינן שיעור ומידה אחרת, כגון עד שייהרס הכלי כולו או ייבנה כולו. לכאורה נראה שהשיעור הוא בכלשהו כמו בבניין ממש, אך הדבר צורך עיון נוסף.
שיטת החזון איש בפתיחת קופסאות שימורים
החזון איש (אורח חיים, סימן נא, אות יא) אסר את פתיחתן של קופסאות השימורים בשבת. החזון איש הסביר שקופסת השימורים אינה נחשבת ל’כלי’ לפני פתיחתה, שכן היא אטומה לחלוטין מכל צדדיה ואין שום אפשרות להשתמש בה כלל. לכן, הפותח קופסת שימורים אינו עובר על איסור “סותר” (כיוון שהקופסה הסגורה אינה מוגדרת ככלי שמפרקים אותו), אך הוא עובר על איסור “בונה” – בעצם הפתיחה הוא הופך את הקופסה האטומה לכלי קיבול פתוח שאפשר לחזור ולהשתמש בו.
ויש שכתב גם בשם החזון איש, שמותר לפתוח את הקופסה באופן המקלקל אותה ומוציא אותה מיד ובאופן מוחלט מכלל שימוש. אולם, לגבי העצה לעשות שני נקבים בקופסה – האחד בצדה העליון והאחר בתחתיתה – דעת הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי (סטייפלר) והגאון רבי נסים קרליץ שדרך זו אינה מועילה, על אף שהיא מוציאה בסופו של דבר את הקופסה מכלל שימוש. הטעם לכך הוא משום שקשה לאדם לדייק ולנקוב בשני המקומות בבת אחת ממש, ומיד בעשיית הנקב הראשון (לפני עשיית הנקב השני) הופכת הקופסה לכלי, ונמצא שכבר עבר על איסור בונה (כמובא בספר ביאורים ומוספים למשנה ברורה, מהדורת דרשו, סימן שיד).
ה. דין מכה בפטיש ועשיית פתח יפה
אם נסיק שאין איסור בניין וסתירה בקופסאות ובאריזות משום שאינן בגדר בניין גמור ודומות למוסתקי (או שפתחנו אותן באופן המקלקל לשיטת החזון איש), עלינו לעבור ולבחון את האיסור השני: מתקן כלי ומכה בפטיש.
השולחן ערוך (אורח חיים, סימן שיד, סעיף א) כותב לגבי שבירת חבית כדי לאכול את הגרוגרות שחתוכות בתוכה: “ובלבד שלא יתכוון לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח”.
מכאן עולים הדינים הבאים:
אם האדם מתכוון ליצור פתח יפה, מקפיד על כך ופועל במטרה שהפתח יהיה אסתטי ונוח לשימוש חוזר – פשוט שהדבר אסור משום מתקן כלי (מכה בפטיש).
אם הוא פותח את האריזה בצורה שאינה יפה, או בשינוי מהדרך הרגילה – פשוט שהדבר מותר, כיוון שאין כאן כוונה ולא תוצאה של עשיית פתח יפה.
השאלה המורכבת היא: מה הדין כאשר אדם פותח קופסה או אריזה בדרך הרגילה (“בסתם”), ללא כוונה מיוחדת ליופי אלא רק כדי להוציא את האוכל שבתוכה, כפי שרוב בני האדם עושים? האם מעשה זה ייחשב כעשיית פתח יפה או לא?
חקירה זו תלויה בשאלה האם אנו הולכים אחר המבחן התוצאתי או אחר מבחן הכוונה:
אם נלך אחר התוצאה: עלינו להגדיר בצורה אובייקטיבית מהו “פתח יפה”, ולבחון האם פתיחה רגילה של קופסת שימורים יוצרת פתח העונה להגדרה זו.
אם נלך אחר הכוונה: עלינו לבדוק האם נדרשת כוונה חיובית ורצון מפורש של האדם ליצור פתח מעולה. לפי צד זה, אם האדם עושה זאת אך ורק כדי להוציא את המאכל, ולא אכפת לו כלל כיצד ייראה הפתח ואם יהיה יפה או מכוער – הדבר יהיה מותר.
ובהמשך החיבור נדון בהרחבה כיצד ניתן ללמוד ולפשוט ספקות אלו מתוך הדינים של הטזת וחיתוך ראש החבית המובאים בסעיף ו, ומתוך דין חותלות המבואר בסעיף ח.
