בית המקדש – שלוש התייחסויות לבית המקדש
את הערך הרוחני של בית המקדש ניתן לראות בכמה אופנים.
התייחסות אחת היא לראות בבית המקדש דבר בעל ערך עצמי – לראות בבית המקדש כבעל ערך עצמי כפי שהוא.
התייחסות שנייה לבית המקדש היא לראות את בית המקדש כאמצעי לתכלית אחרת; בית המקדש הוא רק אמצעי להשגת מטרה אחרת, קדושה ועצמית.
אפשר להביא המחשה לרעיון שבית המקדש הוא אמצעי להשראת שכינה, לדוגמה, הפסוק:
“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח)
כפי שאמרו חז”ל: “בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם” (אלשיך על אתר, וכן במדרשים נוספים). את הפסוק הזה אפשר להבין כך: המקדש הוא האמצעי, והשראת השכינה בתוכם היא המטרה והתכלית.
ההבדל בין ההתייחסות הראשונה, הרואה בבית המקדש דבר בעל ערך עצמי ומטרה ותכלית לעצמו, לבין המבט השני, הרואה בבית המקדש אמצעי, הוא שלפי המבט השני המכוון הוא השראת שכינה, ואילו בית המקדש הוא רק אמצעי לכך.
ניתן לראות את תוכחותיהם של הנביאים על הקורבנות והמקדש, שהוכיחו את עם ישראל שצריכים לשנות את התייחסותם למקדש מראייתו כתכלית לראייתו כאמצעי. כמו מה שמופיע בישעיהו:
“לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'” (ישעיהו א, יא)
ניתן לומר שהזעם של הנביא על ישראל היה על שלא השתמשו במקדש כאמצעי להשגת התכלית. לכן הייתה ביקורת על תפיסה לא נכונה של המקדש – והיא ראיית הקודש כתכלית בפני עצמה, ולא כאמצעי להשראת שכינה ועשיית צדק ומשפט.
וכן כאשר ירמיהו הוכיחם על חורבן המקדש, אמרו לו:
“הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה'” (על פי ירמיהו ז, ד: “אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה”)
כנראה ראו במקדש ערך עצמי, ולא רק אמצעי להשראת שכינה ועשיית משפט וצדקה (כפי שהנביא אמר שישפטו משפט וצדקה).
וכן מאמרים של חז”ל שאמרו:
“בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת” (סנהדרין צו ע”ב; איכה רבה א, מב)
ונראה שהתכוונו לומר: ברגע שהתייחסו למקדש כמטרה ולא כאמצעי, כבר איבד המקדש את ערכו; שהרי כל ערכו היה בכך ששימש כאמצעי להשראת שכינה ועשיית צדק ומשפט.
כפי שראינו כשהיה רצח בבית המקדש בזמן שהיו רצים לתרומת הדשן: בעקבות הרצח בבית המקדש, נקבע לגבי העבודה בבית המקדש שמחלקים את סדר העבודה בפיס (פיס משמעו הגרלה) ולא בשיטת “הראשון תופס” (משנה, יומא ב, א-ב).
נקודת המבט השנייה מתחלקת לשתיים:
הראשונה היא שבית המקדש הוא אמצעי בלעדי והכרחי להשראת שכינה ועשיית צדק ומשפט, ואי אפשר בלי בית המקדש להשיג את המטרות הללו.
אך יש לה נקודת מבט שנייה: שאכן בית המקדש הוא אמצעי להשראת השכינה, וליראה, אמונה, ענווה ואמת, אך אפשר להשיג אותן גם בדרכים אחרות ונוספות, כגון על ידי עמל תורה.
מוסר ההשכל של הרעיון הוא לא לחשוב שאם מחר ייבנה המקדש – כל הבעיות ייפתרו. מחשבה כזו יכולה לנבוע מתפיסה הרואה את בית המקדש כתכלית בפני עצמה ולא כאמצעי להשגת מטרה. אבל אם אנו תופסים את בית המקדש כאמצעי, אנו יכולים להבין שגם אם ייבנה המקדש היום, כל הבעיות עלולות להישאר ואולי אף להחריף, אם לא תהיה תפיסה נכונה והתייחסות נכונה למקדש.
לסיכום: ניתן לראות בבית המקדש דבר בעל ערך עצמי ומטרה בפני עצמה; אך ניתן לראות את המקדש גם כאמצעי להשראת שכינה, להשגת מידות טובות ועשיית צדק ומשפט – בין אם כאמצעי בלעדי, ובין אם כאמצעי שיש לו גם תחליף ושישנם אמצעים אחרים להשיג בהם את אותן תכליות.
