פרשת דברים – איך להעביר ביקורת ואיך להוכיח?
עיקרון יסודי, פשוט וברור בהעברת ביקורת ותוכחה הוא שהיא צריכה להיות נכונה. כמה שהדבר נשמע מובן מאליו, פעמים רבות הוא נעלם מעיניהם של אנשים. לעיתים קרובות אנשים בטוחים לחלוטין שהם צודקים, ושכל מה שהם חושבים הוא אמת מוחלטת. במצבים כאלו נדרשת מעט צניעות – צניעות בהבנה וצניעות בידיעה.
היה לי ראש ישיבה שלא היה עונה תשובות ישר מהראש, אלא רק מתוך הספר. הוא היה פותח את הספר לפני שהשיב, כפי שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה: “למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ד, עמוד א). לפני שאתה בא להוכיח, שאל את עצמך: האם אתה באמת בטוח לחלוטין שאתה צודק והשני טועה?
הנקודה השנייה היא שביקורת ותוכחה עושים אך ורק מאהבה ומתוך כבוד. כאן אנו מתחברים ישירות לפרשת השבוע.
בפתח ספר דברים, משה רבנו מוכיח את עם ישראל על החטאים השונים שחטאו במהלך השהות במדבר. אולם, כאשר קוראים את הפרשה, הדברים נשמעים כמעט כמו סיפור היסטורי אובייקטיבי, מעין סקירה של קורות עם ישראל במדבר, ולא כמו תוכחה קשה. משה רבנו אינו “נותן להם בראש” ואינו מטיח בהם אשמות ישירות.
התשובה לכך פשוטה: גם אם האחרים חטאו וטעו – ואנו בטוחים בטעותם ובצדקתנו – אין הדבר מתיר לנו לרמוס את כבודם. חובתנו לשמור על כבוד הזולת ולנהוג בו בהערכה גם בזמן הביקורת.
על כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפירוש רש”י על התורה:
“אֵלֶּה הַדְּבָרִים – לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל” (רש”י על דברים, פרק א, פסוק א; על פי ספרי דברים, פיסקא א).
העיקרון המוביל של משה רבנו הוא שתוכחה חייבת להיעשות תוך שמירה קפדנית על כבוד השומע. משה יודע בבירור שהם טעו וחטאו, אך הוא מקפיד על כבודם. אם תוכחה גלויה וישירה עלולה לפגוע בכבודו של האדם, עלינו להמיר אותה בתוכחה נסתרת וברמזים דקים. אף על פי שלכאורה אנו מחלישים בכך את ישירותה ויעילותה של הביקורת, השמירה על כבוד האדם שווה את המחיר הזה. כך נהג משה.
משום כך, כאשר התורה מצווה על מצוות התוכחה בספר ויקרא, היא מקדימה לה את האיסור לשנוא:
“לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא” (ספר ויקרא, פרק יט, פסוק יז).
ובהמשך הפרק נחתם הרצף בפסוק המפורסם:
“לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה” (ספר ויקרא, פרק יט, פסוק יח).
מצוות תוכחה היא מצווה גדולה וחשובה במיוחד, אך בדיוק כפי שהיא מסוגלת לבנות, היא עלולה להרוס ולהחריב אם אינה נעשית נכון. בראש ובראשונה, אסור שתהיה בלבנו שנאה כלפי האדם שאנו מוכיחים. יש לפעול מתוך אהבה וכבוד, וללא כל שמץ של טינה.
וכך דרשו חכמינו במסכת ערכין:
“תנו רבנן: ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’ – יכול לא יכנו, לא יסטרנו, ולא יקללנו? תלמוד לומר: ‘בלבבך’ – בשנאה שבלב הכתוב מדבר. מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: ‘הוכח תוכיח’. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: ‘ולא תשא עליו חטא'” (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טז, עמוד ב).
כלומר, אסור להוכיח אדם בצורה שתבייש אותו ותגרום לפניו להשתנות (להחוויר או להסמיק), שכן הלבנת פנים היא חטא בפני עצמו.
באותה סוגיה בגמרא מובאת גם דעתו של רבי טרפון:
“תניא, אמר רבי טרפון: תמהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה! אם אמר לו ‘טול קיסם מבין שיניך’, אמר לו ‘טול קורה מבין עיניך’!” (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טז, עמוד ב).
מדוע אנשים מגיבים כך? משום שכאשר מוכיחים אותם, הם חשים מותקפים, נכנסים למגננה ונועלים את ליבם. התגובה הזו מגיעה בעיקר כאשר הם אינם מרגישים שהמוכיח דואג לכבודם ולמעמדם תוך כדי השיחה.
העיקרון הזה נכון אפילו ביחס לקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בספר משלי:
“כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה” (ספר משלי, פרק ג, פסוק יב).
התנאי של הקדוש ברוך הוא לתוכחה הוא קיומה של אהבה עמוקה, בדומה לאב המוכיח את בנו מתוך רצון להיטיב עמו ולקרב אותו.
לפעמים קורה שהמוכיח – כמו משה רבנו בשעתו – באמת פועל מתוך כבוד ואהבה אמיתיים, אך הצד השני אינו מפרש זאת כך. לכן, האחריות המוטלת על המוכיח אינה מסתכמת בכך שהוא ירגיש אהבה בלבו, אלא עליו לוודא באופן אקטיבי שמקבל התוכחה אכן מרגיש, מבין ויודע שמכבדים ואוהבים אותו.
משה רבנו רמז בעדינות משום שחשש שעם ישראל לא יבין את כוונתו הטובה ויתגונן. עלינו לשים לב היטב שמקבל הביקורת מבין שהיא נעשית לטובתו ומתוך הערכה. אם הוא אינו מסוגל להרגיש זאת, עדיף להימנע מהתוכחה, כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה באותה סוגיה במסכת ערכין: “תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”.
הדבר מזכיר את הפרסומת המפורסמת ההיא על המותג הידוע: “חומוס עושים באהבה, או לא עושים בכלל”. כך בדיוק גם בתוכחה וביקורת: עושים אותן מתוך כבוד ואהבה, ואם לא – עדיף שלא לעשותן כלל.
