ניתוח ובחינת אמיתות של הוכחה: קיומה של תורה שבעל פה
כדי לבחון את מידת האמיתות של הוכחה כלשהי, ננתח אותה בשיטה מובנית ועל פי השלבים הבאים:
שלב א’: מה ההוכחה אומרת (טענת ההוכחה).
שלב ב’: מהן הנחות היסוד של ההוכחה.
שלב ג’: האם הנחות היסוד הללו נכונות, או מדוע הן אינן בהכרח נכונות.
להלן יישום שיטה זו על ההוכחה לקיומה של תורה שבעל פה.
- מה ההוכחה אומרת?
ההוכחה לאמיתות קיומה של תורה שבעל פה מבוססת על הטיעון הבא:
מוכרחים לומר שישנה תורה שבעל פה, מכיוון שאם היא אינה קיימת – כיצד ניתן לקיים בפועל את התורה שבכתב?
- הנחות היסוד של ההוכחה
כדי שהוכחה זו תעמוד, היא נשענת על ארבע הנחות יסוד:
- קיימת תורה שבכתב.
- התורה שבכתב ניתנה במטרה שיקיימו אותה בפועל.
- אי אפשר לקיים את התורה שבכתב אם היא אינה מפורטת ומפורשת כפי שמבואר בתורה שבעל פה.
- תורה שבכתב המפורשת ומפורטת כפי שמופיע בתורה שבעל פה – ניתנת לקיום.
- בחינת הנחות היסוד (האם הן נכונות?)
נעבור לבחון את אמיתותן של הנחות היסוד הללו:
הנחה 1 ו-2:
“יש תורה שבכתב” – הנחה זו נכונה (היא נקודת המוצא המוסכמת של הדיון).
“התורה שבכתב ניתנה כדי לקיים אותה” – הנחה זו נכונה אף היא בהקשר הדתי והלוגי של הדיון.
הנחה 3: “אי אפשר לקיים את התורה שבכתב ללא הפירוט של תורה שבעל פה”
הנחה זו אינה בהכרח נכונה, מכיוון שהדבר תלוי באופן שבו מפרשים את המונח “לקיים”.
אמנם אפשר לפרש את המילה “לקיים” במובן הצר של “לקיים אך ורק על פי הכללים והפרטים המופיעים בתורה שבעל פה”. אולם, ניתן לפרש את המילה “לקיים” גם בדרכים נוספות – למשל, לקיים את התורה על פי מה שעולה ומתפרש באופן ישיר מתוך התורה שבכתב עצמה (ללא צורך במערכת פירושים חיצונית).
הנחה 4: “תורה המפורשת כפי שמופיע בתורה שבעל פה היא ניתנת לקיום”
גם הנחה זו אינה בהכרח נכונה, ושוב – הדבר תלוי בהגדרת המונח “לקיים”. ניתן להגדיר את המושג “לקיים” בדרכים שונות שיובילו למסקנות הפוכות:
אם נפרש את המילה “לקיים” באופן מחמיר: כלומר, שקיום המצוות מחייב שכל פרט ודקדוק יהיה ברור לחלוטין עד הסוף, ללא שום ספק לגבי אף מקרה. במקרה כזה, לא ניתן לקיים את התורה גם עם הפירוש של התורה שבעל פה; שהרי גם לאחר שיש בידינו את התורה שבעל פה, עדיין קיימות מחלוקות, ספקות ומקרים רבים שאינם ברורים לחלוטין עד לפרטי הפרטים ודקדוקי הדקדוקים.
אם נפרש את המילה “לקיים” באופן מקל: כלומר, שניתן לקיים את התורה גם מבלי להבין את כל הדברים לחלוטין ומבלי לפתור את כל הספקות עד הסוף. אם הגדרה זו מקובלת, הרי שניתן לקיים את התורה שבעל פה; אלא שלפי אותו היגיון בדיוק, ניתן לקיים גם את התורה שבכתב לבדה, ללא תורה שבעל פה.
סיכום הניתוח
ההנחה שלא ניתן לקיים את התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה אינה בהכרח נכונה:
אם הגדרת “לקים” דורשת בהירות מוחלטת ללא שום ספק – הרי שקיום כזה אינו אפשרי גם עם התורה שבעל פה.
אם הגדרת “לקיים” מאפשרת פעולה גם במצבי ספק והיעדר בהירות מוחלטת – הרי שאפשר לקיים גם את התורה שבכתב כפי שהיא, ללא תורה שבעל פה.
על כן, הוכחה זו נדחית. היא יכולה להיחשב לנכונה רק אם אנו מניחים מראש (כהנחת יסוד מוקדמת) שקיומה של התורה שבכתב אפשרי אך ורק על פי הפירוט והביאור שבתורה שבעל פה. אולם אם נעשה זאת, נהיה זקוקים להוכחה נוספת שתסביר מדוע קיום התורה חייב להיעשות דווקא בדרך המבוארת בתורה שבעל פה ולא בדרכים אחרות, והוכחה כזו חסרה לנו כאן.
