ריקנות ומשמעות החיים: כיצד להתמודד עם הריקנות הקיומית?
בעלי החיים אינם מוטרדים משאלות של משמעות החיים או מתחושות של ריקנות קיומית – לפחות לא ככל שמשגת תפיסתנו את עולם החי. לעומת זאת האדם, בזכות תודעתו המפותחת, רוחו הרחבה והתחכום השכלי שבו, מסוגל להשיג דברים כבירים בחייו; אך אותם כלים עצמם מייצרים עבורו בעיות וקשיים קיומיים שבעלי החיים אינם נדרשים להתמודד איתם כלל.
אחת הבעיות המרכזיות שממנה סובל האדם היא תחושת הריקנות והיעדר המשמעות בחיים. גם כאשר צורכי הקיום וההישרדות הבסיסיים שלו מסופקים במלואם ואינו חסר דבר ברמה החומרית, הוא עדיין עלול לסבול משאלות טורדניות כגון: “למה אני חי?”, “מהי תכלית החיים?” ו”מדוע בסופו של דבר כולנו מתים?”.
קיימות דרכים רבות שבהן בני האדם מנסים להתמודד עם מכאוביה הנפשיים של הקיום. באופן כללי, ניתן לחלק התמודדויות אלו לשלושה נתיבים עיקריים.
שלושת נתיבי ההתמודדות הקיומית
- נתיב הבריחה, הקהיית החושים וההרס העצמי
דרך אחת להתמודדות היא כניסה למצב של דיכאון, או פנייה לשימוש באלכוהול ובסמים כדי לשכך ולטשטש את עוגמת הנפש הכרוכה בחיים. במקרים הקיצוניים ביותר של בחירה בנתיב זה, ההתמודדות מגיעה לכדי התאבדות.
דוגמה מקראית מובהקת לדרך התמודדות זו אנו מוצאים אצל נח. כאשר יצא נח מן התיבה לאחר המבול הגדול, הוא חזה בחורבן הטוטאלי של העולם. כדי להתמודד עם המראות הקשים והטרגדיה הנוראה, הוא בחר לטעת כרם ולייצר יין, כפי שנאמר בספר בראשית: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר”. נראה כי מול אובדן המשמעות והאסון הגדול, הדרך שלו להתמודד הייתה להשתכר, לשכוח את הצרות ולטשטש את המציאות הכואבת.
- נתיב הנהדוניזם (מיקסום ההנאות הגשמיות)
דרך נוספת להתמודד עם הריקנות היא באמצעות התרכזות מוחלטת במיקסום ההנאות הגופניות והחומריות שהעולם מציע, מתוך גישה קיומית של “אָכוֹל וְשָׁתוֹ (כִּי מָחָר נָמוּת)” (ישעיהו כ”ב). בדרך זו, האדם מנסה למלא את הריק הפנימי על ידי צריכה בלתי פוסקת של תענוגות פיזיים.
- הנתיב הרוחני והחיבור לנצח
הדרך השלישית היא הדרך הרוחנית, המציעה מענה מופשט ועמוק לבעיות הקיום. מענה זה שואף להשגת שלמות רוחנית באמצעות הכרה וגילוי של משמעות החיים האמיתית והמוחלטת. לפי תפיסה זו, המוות אינו סוף פסוק אלא מעבר, והאדם יכול לזכות בחיים נצחיים על ידי חיבור ישיר ושורשי של נשמתו אל מקורה – אלוהים חי וקיים לעד.
(יצוין כי כל אחת משלוש הדרכים הכלליות הללו מתפצלת בפועל להרבה תתי-דרכים ושיטות שונות, והן מוצגות כאן בקווים כלליים בלבד).
היתרונות והחסרונות: מדוע הדרך הרוחנית אינה נחלת הכלל?
לכל אחת משלוש דרכי ההתמודדות הללו ישנם יתרונות וחסרונות משלה. על פניו, ניתן היה לצפות שכל אדם המתמודד עם שאלות קיומיות יבחר מיד בפתרון הרוחני, שהרי הוא מציע פתרון שלם, נצחי ומוחלט למצוקות הנפש. אם כך, מדוע אין זה קורה בפועל?
הסיבה לכך טמונה במספר חסרונות וקשיים מהותיים הנלווים לדרך זו:
קושי היישום וחוסר מוחשיות: מיקסום הנאות גשמיות, או לחלופין הבריחה אל הדיכאון, האלכוהול, הסמים וההרס העצמי, הם פתרונות קלים וזמינים הרבה יותר לחושים האנושיים. תועלתם (גם אם היא רגעית או מזיקה) גלויה לעין ומורגשת מיד. לעומת זאת, הפתרון הרוחני אינו מוחשי מבחינה פיזית. קשה לאדם הממוצע לתפוס את משמעותו, קשה להבין אותו, וקשה להיות בטוחים בקיומו ובאמיתותו.
מחיר נפשי יקר במיוחד: הפתרון הרוחני האמיתי דורש מהאדם לגייס את כל משאביו הנפשיים והפנימיים. רוב בני האדם אינם מוכנים לשלם מחיר כה יקר, בייחוד כאשר התוצאה באחרית הדרך אינה ברורה להם באופן מוחלט ומוחשי.
תחליפים זולים ו”מפורסמים של שקר”: בשל הקושי ליישם את הדרך האמיתית, אנשים רבים מעדיפים לפנות לתחליפים פשוטים וזולים המדמים את הפתרון הרוחני. רוב השיטות הרוחניות והדתות הקיימות אינן מציעות פתרון רוחני פנימי ואמיתי, אלא מייצרות אשליה ופתרון דמיוני בלבד. קשה מאוד לזהות את הפתרון האמיתי בשל עומק המושג וקוצר הבנתו של המשיג. כפי שביטא זאת רבי נחמן מברסלב, העולם מלא ב”מפורסמים של שקר” המציעים פתרונות מדומים. כגודל הנחשק – כך נדרש גודל החשק והמאמץ כדי להשיגו, ורק מעטים מחזיקים ברצון עז זה.
תפיסת ה”מיתה” לצורך השגת הרוחניות
במקורותינו נאמר על הפסוק “זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל” (במדבר י”ט), כי “אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה” (ברכות סג ע”ב). ביטוי דומה המוכר בימינו הוא ש”תלמידי הישיבות מתים באוהלה של תורה”.
סוגיה זו עולה לעיתים קרובות בדיונים ציבוריים סביב גיוס בני הישיבות. יש הטוענים שהלומדים פטורים מגיוס משום שהם “ממיתים את עצמם באוהלה של תורה”. על כך התבטאה בעבר שרה וחברת כנסת ידועה באומרה: “ראינו שחיילים חוזרים מתים בארונות, אך לא ראינו בחורי ישיבות שמתו באוהלה של תורה”.
ברמה הפיזית והחומרית, טענה זו נכונה לחלוטין ומצביעה על מציאות כואבת וגלויה. אולם, מן הבחינה הרוחנית העקרונית, מסירות הנפש הנדרשת כדי להשיג מעלה רוחנית אמיתית – כגון גילוי הצלם האלוהי הרוחני והנצחי שבאדם – מחייבת את האדם להמית את נפשו הבהמית ואת האגו שלו. מאמץ פנימי זה קשה פי אינסוף מאשר מוות פיזי.
אין בדברים אלו קביעה כי בישיבות אכן לומדים כיום מתוך מסירות נפש עילאית שכזו, אלא כוונה להבהיר את העיקרון הכללי: אם אדם אכן מקדיש מאמץ ועמל רוחני אמיתי כדי לגלות את הפתרון הרוחני השלם והמוחלט, הוא נתקל בקושי הגדול בהרבה ממסירות הנפש הכרוכה במוות פיזי – עם כל הכבוד העצום והקושי הבלתי נתפס הכרוכים במוות הפיזי.
המסירות הנדרשת לגילוי התכלית האמיתית של החיים והעולם היא קשה לאין שיעור, מכיוון שהאדם נדרש למסור ולבטל לא רק את גופו, אלא גם את רוחו, את נפשו ואת נשמתו. רק מתוך התמסרות טוטאלית שכזו עשוי האדם לזכות באותם חיים אלוהיים ונצחיים, ולהבין את תכליתו האמיתית – וגם אז, הדבר אינו מובטח, אלא נותר בגדר “כולי האי ואולי” .
סיכום
קיימים שלושה נתיבים מרכזיים להתמודדות עם הסבל והריקנות הנובעים מהתודעה האנושית:
דרך הדיכאון, הבריחה אל אלכוהול וסמים, ובקצה – התאבדות.
דרך המיקוד המוחלט במיקסום הנאות הגוף והחומר.
הדרך הרוחנית המבקשת למצוא משמעות ותוכן עמוק לחיים.
לכל אחת מדרכים אלו יתרונות וחסרונות מובהקים, והן מייצגות את הדרכים השונות שבהן מנסה האדם להתמודד עם היותו יצור חושב ומודע בעולם זמני.
