גוף ונפש – מהות האדם, הגדת ההנאה והשלכותיה ההלכתיות
א. מי הוא הנהנה – הגוף או הנפש?
בבואנו לדון ביחס שבין הגוף לנפש, עולות השאלות: האם קיימת הנאה של הגוף ללא הנאת הנפש? מי מבין השניים הוא הנהנה האמיתי – הגוף או הנפש? ומתוך כך, האם מצוות התורה והאיסורים התלויים בהנאה מכוונים אל הנאת הגוף או אל הנאת הנפש?
עיקר האדם הוא הנפש, שכן האדם במהותו הוא הנפש ולא הגוף. הראיה לכך היא שברגע שהאדם מת, הגוף הגשמי עדיין קיים ועומד לפנינו, אך מה שהלך לאיבוד ונעלם הוא הנפש. כאשר הנפש מפסיקה לפעול בתוך הגוף, הגוף כשלעצמו הופך לחסר ערך.
מכאן ניתן להסיק כי המצוות התלויות בהנאה מכוונים רק כלפי הנפש בלבד, ולא כלפי הגוף כשלעצמו. אלא מתוך שהגוף קשור בקשר בל יינתק אל הנפש בחיי האדם, הרי שלעיתים קרובות קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין הנאת הגוף להנאת הנפש. במצבים אלו, הנאת הגוף מובילה בהכרח להנאת הנפש, והנאת הנפש משפיעה בהכרח על הגוף. במקרים שבהם קיימת השפעה הדדית והכרחית כזו, ייתכן שאין לדיון השלכה מעשית משמעותית.
השאלה מתעוררת באותם מקרים שבהם ניתן ליצור הפרדה בין הנאת הגוף להנאת הנפש. אם נניח שעיקר האדם הוא הנפש, והציוויים חלים על הנאת הנפש, הרי שהמצוות והאיסורים הללו יהיו שייכים רק כאשר קיימת הנאה בנפש, ולא כאשר ההנאה היא פיזית-גופנית בלבד. מנגד, אם נניח שעיקר האדם הוא הגוף, הרי שהמצווה או האיסור יתקיימו בעצם הנאת הגוף, ללא קשר למצבה של הנפש.
ב. גישת השותפות (המשל על הסומא והחיגר)
ראוי לציין כי ישנם הוגים וחכמים הסוברים שהאדם מורכב משניהם יחד; לשיטתם, אין קיום לגוף ללא הנפש, ואין קיום לנפש בעולם הזה ללא הגוף, ועל כן האדם מוגדר כחיבור המשותף של הנפש והגוף יחד.
תפיסה זו באה לידי ביטוי מפורש בדברי חז”ל בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין (דף צ”א, עמודים א’-ב’), שם מובא הדו-שיח המפורסם בין אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא על יום הדין לעתיד לבוא. הנה הציטוט המלא והמדויק של המקור:
“אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטוֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטָאת, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירְשָׁה מִמֶּנִּי – הֲרֵינִי מוּטָל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ – הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר.
אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה, וְהָיוּ בּוֹ בִּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים – אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לוֹ חִגֵּר לְסוּמָא: בִּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בּוֹא וְהַרְכִּיבַנִי וְנָבִיא אוֹתָן לְאָכְלָם. רָכַב חִגֵּר ON גַּבֵּי סוּמָא וְהֵבִיאוּ אוֹתָן וַאֲכָלוּם.
לְיָמִים בָּא בַּעַל הַפַּרְדֵּס, אָמַר לָהֶן: בִּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵן? אָמַר לוֹ חִגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן? אָמַר לוֹ סוּמָא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת בָּהֶן? מֶה עָשָׂה? הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ’, ד’): ‘יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ’. ‘יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל’ – זוֹ נְשָׁמָה, ‘וְאֶל הָאָרֶץ Lָדִין עַמּוֹ’ – זֶה הַגּוּף.”
מדרש זה מבוסס כולו על התפיסה שהאדם אינו רק הנפש לבדה, אלא הוא החיבור והשותפות המלאה של הגוף והנפש יחד. זאת, שלא כפי שאנו מציעים במאמר זה – לפיו האדם במהותו הוא הנפש בלבד, ואילו הגוף אינו אלא לבוש חיצוני של הנפש, בגד בלבד.
ג. השלכה הלכתית: סוגיית הנאת כלאיים
על פי התפיסה שהאדם הוא הנפש והגוף הוא רק לבושה, ניתן לבאר באופן מחודש דין ידוע במשנה במסכת כלאיים (פרק ט’, משנה ה’):
“מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ לְהָחֵם בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל מֵאַחֲרֵיהֶם.”
על משנה זו מקשים הראשונים והאחרונים מסוגיית הגמרא במסכת שבת (דף קמ”ו, עמוד ב’): הרי לבישת בגד כלאיים לצורך הדגמתו לקונים מפיקה בהכרח חום והנאה לגוף, ואם כן מדובר במצב של “פסיק רישא” (תוצאה בלתי נמנעת), ובפסיק רישא האיסור קיים גם ללא כוונה!
בעלי התוספות (מסכת שבת, שם, ד”ה “ובלבד”) תירצו את הקושיה הזו בדרכים אחרות, כגון שמדובר במצב שבו המוכר לובש את בגד הכלאיים על גבי בגדיו האחרים, ובגד על גבי בגד אינו מפיק חום והנאה הניכרים, ומשום כך אין זה פסיק רישא.
אך בהתאם ליסוד שהצגנו, ניתן לתרץ את הקושיה באופן עמוק יותר: ייתכן מצב שבו הגוף הפיזי חווה את חום הבגד, אך האדם עצמו – כלומר הנפש שלו – אינו נהנה מכך כלל. אם האדם (הנפש) אינו מפיק הנאה, אין כאן איסור, וממילא אין כאן “פסיק רישא”. האדם, מכוח השליטה של הנפש על התודעה, מסוגל לנתק את עצמו ולמנוע מעצמו ליהנות, כך שרק גופו הפיזי יחוש את החום, ללא מעורבות של הנאת הנפש.
כעין זה מצינו בתלמוד לגבי מי שחשבה שעשתה עבירה, אף על פי שבאופן אובייקטיבי לא נעשתה עבירה, ומכיוון שחשבה בנפשה שעברה – היא זקוקה לכפרה. הדבר נלמד מהפסוק (במדבר ל’, י”ג) “וַה’ יִסְלַח לָהּ”, ועליו דרשו חז”ל במסכת קידושין (דף פ”א, עמוד ב’):
“במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים. זו היא שצריכה סליחה ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרין צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים.”
מכאן מוכח כי המצב התודעתי של הנפש (“חשבה שעשתה עבירה”) הוא המגדיר את המציאות הרוחנית וההלכתית של האדם, מעבר למצב הפיזי האובייקטיבי.
ד. הגוף כדומם וחוליו של רבי נחמן מברסלב
רעיון זה, של הפרדה בין סבל או הנאה של הגוף לבין מצב הנפש, מוצא את ביטויו המזוקק בדברי רבי נחמן מברסלב. בספר חיי מוהר”ן (סימן קס”ד, תחת הכותרת “גדולת השגתו”), מתואר כיצד התייחס רבי נחמן למחלת השחפת הקשה שפקדה את גופו. הנה הציטוט:
“שָׁמַעְתִּי מֵאִישׁ אֶחָד שֶׁשָּׁמַע מִפִּיו קָדוֹשׁ בְּעֵת שֶׁהָיָה חוֹלֶה מְאֹד בַּחֹלִי הַיָּדוּעַ [חולי השחפת], וְהָיָה מִשְׁתַּעֵל דָּם הַרְבֵּה וְהָיָה לוֹ כְּאֵב גָּדוֹל מְאֹד. וְעָנָה וָאָמַר לְאוֹתוֹ הָאִישׁ: ‘מָה אִכְפַּת לִי הַכְּאֵב? הֲלֹא הַגּוּף הוּא הַכּוֹאֵב, וּמָה אִכְפַּת לִי לְהַגּוּף? אֲנִי אֵינִי הַגּוּף, אֲנִי בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהַגּוּף אֵיפֹה שֶׁהוּא’. וְהָיָה הַדָּבָר פֶּלֶא גָּדוֹל בְּעֵינֵי הַשּׁוֹמֵעַ, כִּי רָאָה עֹצֶם הַכְּאֵב וְהַיִּסּוּרִים שֶׁלּוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בַּחוּשׁ, וְהוּא אָמַר שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ כְּלָל כִּי אֵינוֹ הַגּוּף.”
הגוף מצד עצמו הוא דומם, בדיוק כמו כל חפץ דומם אחר הקיים במציאות. רק כאשר הוא מקושר לנפש האדם, הוא מקבל ערך וחיוניות – וזאת רק בהתאם למידת הקישור של הנפש אליו, ולא מעבר לכך. ברמה העקרונית, הנפש יכולה להיקשר לכל חפץ במציאות, בדיוק כפי שהיא נקשרת לגופו ולבגדיו של האדם. אם נסיר מהאדם את הנפש, כפי שמתרחש ברגע המוות, הגוף הופך לחתיכת בשר בלבד; ועם הזמן, אותה חתיכת בשר מתפרקת ומעלה סירחון. זוהי המציאות העובדתית, גם אם היא אינה נוחה או נעימה לנו.
כדי להעמיק ביסוד זה, נבחן מספר דוגמאות הלכתיות נוספות:
- גדר מצוות עינוי ביום הכיפורים
נשאלת השאלה: אדם שביום הכיפורים גופו הפיזי ניזון ושבע, אולם נפשו מנותקת מכך והוא חווה תודעת עינוי מוחלטת; או לחלופין, גופו שבע אך נפשו סבורה שהוא שרוי בצום ובעינוי – האם קיים בכך מצוות “ועניתם את נפשותיכם”?
לפי שיטתנו (שהאדם הוא הנפש): המדד הקובע הוא מצבה של הנפש. נבדוק האם הנפש חוותה תענוג או עינוי, ולפי זה ייקבע הדין.
לפי שיטת השותפות (גוף ונפש כאחד): כל עוד אחד מהם (הגוף או הנפש) נהנה או לא התענה, לא התקיימה המצווה בשלמותה (או שלא עבר את העבירה, תלוי בפרטי המקרה).
- דין “חשב לאכול חלב ואכל שומן”
מה הדין כאשר אדם התכוון לעבור עבירה, אך בפועל המעשה האובייקטיבי לא היה איסור? כגון שחשב שאוכל חלב (חלב דאורייתא האסור בכרת) ובפועל אכל שומן המותר, או להיפך.
הדבר יתחלק לפי התפיסות דלעיל:
למאן דאמר “נפש”: נבחן את כוונת הנפש והנאתה הרוחנית, שכן היא העיקר.
למאן דאמר “גוף”: נבדוק את המציאות הפיזית של הגוף והנאתו האובייקטיבית מהמאכל.
למאן דאמר “גם וגם” (שותפות): נצטרך לבחון הן את המצב התודעתי של הנפש והן את המציאות הפיזית של הגוף.
ה. מעמד המצוות והעבירות לגוף ונפש
לפיכך, כל המצוות התלויות בהנאה מכוונות במהותן אל הנפש בלבד. האינדיקציה והכלי שלנו לחוות את הנאת הנפש בעולם הזה הוא הגוף, שכן כל עוד הגוף והנפש קשורים זה בזה, הנאת הגוף משפיעה ישירות על הנאת הנפש.
אולם, לו יצויר מצב שבו הגוף יחווה הנאה פיזית מכל איסורי התורה, אך הנפש עצמה תישאר מנותקת לחלוטין ולא תפיק מכך שום הנאה – אין בכך שום איסור או עבירה. שכן, המצווה או העבירה חלות במרחב האמיתי שלהן – על הנאת הנפש בלבד.
מה קורה ביתר המצוות שאינן תלויות לכאורה בהנאה גופנית ישירה, כגון מצוות סוכה? האם מצוות סוכה מהווה דוגמה טובה למצווה המכוונת כולה אל הנפש ולא אל הגוף? בניגוד למצוות אכילה, שבה הגוף שותף פעיל דרך החושים, מהו היחס למצוות ישיבה בסוכה, שעיקרה הוא השהות בה והזיכרון ההיסטורי של ענני הכבוד?
נבחן שני מקרי קיצון:
- הנפש בפנים והגוף בחוץ: אדם חושב ויודע בנפשו שהוא יושב בתוך הסוכה, אך גופו הפיזי נמצא מחוץ לה.
- הגוף בפנים והנפש בחוץ: גופו הפיזי של האדם שוהה בתוך הסוכה, אך דעתו, נפשו ורוחו מוסחות לחלוטין והוא חושב שהוא נמצא מחוץ לסוכה.
התשובה לשאלות אלו תלויה ישירות במחלוקת היסודית שהצגנו:
אם נאמר שהמצווה היא על הגוף: המדד הוא פיזי-טכני בלבד. במקרה הראשון האדם לא יצא ידי חובה (כי הגוף בחוץ), ובמקרה השני יצא ידי חובה (כי הגוף בפנים).
אם נאמר שהמצווה היא על הנפש: המדד הוא תודעתי. במקרה הראשון האדם יקיים את המצווה בנפשו, ובמקרה השני לא יקיים, כיוון שנפשו ורוחו אינן שותפות במעשה והוא אינו מודע לשהותו בסוכה.
לשיטת השותפות (הגוף והנפש יחד): כדי לצאת ידי חובה דרוש תנאי כפול – שהגוף הפיזי יימצא בתוך הסוכה, ושהנפש תחשב ותכוון לכך שהיא יושבת בסוכה. אם חסר אחד מהמרכיבים הללו, האדם לא קיים את המצווה, שכן מהות האדם מוגדרת רק על ידי החיבור של שניהם יחדיו.
לשיטה שעיקר האדם הוא הנפש: העיקר הוא המצב התודעתי של הנפש והכוונת המחשבה אל הישיבה בסוכה.
לסיכום, לשיטתנו העיקר הוא שהמצוות והאיסורים חלים על הנפש לבדה. אולם, בכל אותם עניינים שבהם הנפש מושפעת מהגוף ותלויה בו תלות ישירה, יחולו המצוות על הגוף והנפש כאחד, מאחר ובדברים אלו קיימת זיקה הכרחית ובלתי ניתנת להפרדה.
