פרשת בלק – איזו עין לפתוח?
א. עין רעה מול עין טובה: דמותו של בלעם
על בלעם הרשע נאמר בתורה שהוא היה “שְׁתֻם הָעָין” (במדבר כ”ד, ג’). חז”ל במשנה, מסכת סנהדרין (פרק י’, משנה ב’) ובגמרא (סנהדרין ק”ה ע”א) מפרשים שביטוי זה מלמד שסומא היה בעין אחת. מנגד, תרגום אונקלוס מתרגם את המילים “שתום העין” כ”דגלי עיינא” – כלומר, גלוי עין.
אין כאן סתירה בין הפירושים: בלעם היה גלוי עין אחת – היא העין הרעה, ובו-זמנית היה סתום בעין השנייה – היא העין הטובה. זו הייתה תכונתו היסודית: לראות את המציאות אך ורק דרך העין הרעה.
אדם נורמלי פועל כאשר שתי עיניו פקוחות, ויש לו הן עין טובה והן עין רעה; הוא מסוגל לראות את המורכבות של המציאות. אולם לבלעם הייתה למעשה רק עין פקוחה אחת – העין הרעה. (מנגד, ישנם אנשים המחזיקים בראייה הפוכה, וברשותם רק עין אחת פקוחה בצד הנגדי – העין הטובה בלבד).
בגלל תכונה זו, ניסה בלעם לקלל את עם ישראל באמצעות עינו הרעה. כיוון שהייתה לו רק עין רעה, הוא חיפש ומצא בהם אך ורק את הנקודות השליליות והפגומות, ומתוך מבט מעוות זה פעל.
ב. שלושת הניסיונות של בלעם ובלק
בלעם ניסה לקלל את ישראל בשלושה מקומות שונים, ובכל פעם ניסה למקד את עינו הרעה בנקודת תורפה אחרת. רש”י, בפירושו על התורה, מביא את מדרשי חז”ל (מתוך מדרש תנחומא ומסכתות השס) המבארים את שלושת הניסיונות הללו בדיוק נמרץ:
פעם ראשונה: בבמות בעל
בהתחלה עמד בלעם בבמות בעל (ובקרית חוצות). על פעם זו מובא בגמרא (סנהדרין ק”ה ע”א):
“אמר בלעם: …לֹא זָעַם ה’. אֲנִי אֵין כֹּחִי אֶלָּא שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כוֹעֵס בָּהּ, וְהוּא לֹא כָעַס כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּאתִי אֵלֶיךָ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ‘עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה” (מיכה ו’, ה’).”
כשראה שלא הצליח לכוון את שעת הכעס, הביט על שורשיהם, כפי שמפרש רש”י (במדבר כ”ג, ט’ על פי תנחומא):
“כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ – אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּרֵאשִׁיתָם וּבִתְחִלַּת שָׁרְשֵׁיהֶם, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מְיֻסָּדִים וַחֲזָקִים כְּצוּרִים וּגְבָעוֹת הַלָּלוּ עַל יְדֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת.”
פעם שנייה: בשדה צופים, ראש הפסגה
לאחר מכן עברו אל שדה צופים. מפרש רש”י (במדבר כ”ג, י”ד על פי תנחומא):
“רֹאשׁ הַפִּסְגָּה – בִּלְעָם לֹא הָיָה קוֹסֵם כְּבָלָק. רָאָה בָלָק שֶׁעֲתִידָה פִרְצָה לְהִפָּרֵץ בְּיִשָׂרָאֵל מִשָּׁם, שֶׁשָּׁם מֵת מֹשֶׁה. כְּסָבוּר שֶׁשָּׁם תָּחוּל עֲלֵיהֶם הַקְּלָלָה, וְזוֹ הִיא הַפִּרְצָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה.”
פעם שלישית: בראש הפעור
בפעם האחרונה עמדו בראש הפעור הנשקף על פני הישימון. מפרש רש”י (במדבר כ”ג, כ”ח על פי מסכת סוטה י”ב ע”ב):
“רֹאשׁ הַפְּעוֹר – קוֹסֵם גָּדוֹל הָיָה בָלָק, וְרָאָה שֶׁהֵן עֲתִידִין לִלְקוֹת עַל יְדֵי פְעוֹר, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בַּמֶּה. אָמַר: שֶׁמָּא הַקְּלָלָה תָחוּל עֲלֵיהֶם מִשָּׁם? וְכֵן כָּל הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים רוֹאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה רוֹאִים.”
כל שלושת הניסיונות הללו נבעו מתוך רצון להטיל עין רעה על עם ישראל, על ידי מציאת נקודות רעות, חטאים עתידיים או פגמים בלבד.
ג. המבט ההפוך: אברהם אבינו והנקודות הטובות
מנגד לעינו הרעה של בלעם, עומדת עינו הטובה של אברהם אבינו (כפי ששנינו במסכת אבות ה’, י”ט: “כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו… עין טובה”). כאשר הקדוש ברוך הוא ביקש להשמיד את סדום, אברהם אינו מחפש את הרע, אלא יוצא למסע חיפוש עיקש אחר נקודות טובות: “אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם… אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים”. אף על פי שהיה ברור לכל כי אנשי סדום היו “רָעִים וְחַטָּאִים לַה’ מְאֹד”, אברהם מיקד את מבטו בניסיון למצוא בהם צד זכות.
ברוח זו אמר רבי נחמן מברסלב (חיי מוהר”ן בסעיף רצ”ט) שאילו הוא עצמו היה חי בזמנו של אברהם אבינו, הוא היה מצליח למצוא בתוך סדום נקודות טובות נוספות, ועל ידי כך היה מציל את העיר כולה מהפיכה.
“אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי בִּסְדוֹם – לֹא הָיְתָה סְדוֹם נֶהְפֶּכֶת, כִּי הָיִיתִי מוֹצֵא בָּהּ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים.”
ד. המבט האלוהי המתוקן: ראייה דואלית יציבה
למרות מעלתו של אברהם, המבט השלם והמתוקן ביותר הוא המבט האלוהי – מבט האמת המשתמש בשתי העיניים כאחת: בעין הרעה כדי לראות את הרע כפי שהוא, ובעין הטובה כדי לראות את הטוב כפי שהוא.
על מנת לאחוז במבט זה, על האדם לדעת להבחין נכונה בין טוב לרע. הבעיה הגדולה אצל בני האדם היא שהם נוטים להפוך את היוצרות – להגדיר את הרע כטוב ואת הטוב כרע. על עיוות זה מוכיח ישעיהו הנביא את העם (ישעיהו ה’, כ’):
“הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.”
אצל רוב בני האדם, העיניים “מתחלפות”: העין הטובה הופכת לרעה והרעה לטובה, והראייה שלהם אינה יציבה. לכן, המבט האלוהי הנכון ניחן בשני יסודות קריטיים:
- היכולת לראות ראייה דואלית (כפולה): להביט בשתי העיניים בו-זמנית – לראות גם את הטוב וגם את הרע ללא התעלמות.
- יציבות המבט: הבחנה מוחלטת שאינה מתחלפת, שבה הטוב נותר טוב והרע נותר רע.
כל אדם נוטה לחשוב שהוא יודע להבחין בין טוב לרע, אך השאלה האמיתית היא האם הראייה שלו מדויקת ומחוברת לאמת באמת.
ה. המבט שמעבר לעולם: מעשה בשבעה קבצנים
כדי להעמיק במהותו של מבט שאינו נשבה באשליות העולם הזה, נביא את דברי רבי נחמן מברסלב מתוך סיפורו המפורסם “מעשה בשבעה קבצנים” (סיפור י”ג מסיפורי מעשיות), בתיאורו של הקבצן הראשון שהיה עיוור:
“וְתֵכֶף וּמִיָד, בְּתוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְגַּעְגְּעִים מְאֹד אַחֲרֵי הַבֶּעטְלֶר [הקבצן] הָעִוֵּר, עָנָה וְאָמַר: ‘הִנְנִי! הִנֵּה בָּאתִי אֶצְלְכֶם עַל הַחֲתֻנָּה! וַאֲנִי נוֹתֵן לְכֶם מַתָּנָה לַדְּרָשָׁה [שֶׁקּוֹרִין דְּרָשָׁה גֶעשַׁנְק]: שֶׁתִּהְיוּ זְקֵנִים כְּמוֹנִי! כִּי בַּתְּחִלָּה בֵּרַכְתִּי אֶתְכֶם בָּזֶה, וְעַכְשָׁו אֲנִי נוֹתֵן לְכֶם זֹאת בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה לַדְּרָשָׁה: שֶׁתִּחְיוּ חַיִּים אֲרֻכִּים כְּמוֹנִי. וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל! רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן’ (וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן, וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל).”
הקבוצן נראה עיוור לעיני העולם כיוון שאינו מסתכל על הבלי הזמן, אך באמת ראייתו היא הפנימית והעמוקה ביותר.
סיכום
אדם יכול לסגל לעצמו את המבט האלוהי והאמיתי על המציאות רק כאשר הוא משלב את שלוש נקודות המבט הללו יחד: שימוש בעין הרעה (לראות את החיסרון), שימוש בעין הטובה (לראות את נקודות הזכות), והיכולת להביט בשתיהן יחד ביושר ובעקביות ללא עיוות. על ידי תפיסה רחבה זו, האדם זוכה לראות נכוחה את מה שישנו ואת מה שאיננו באמת, ומתוך כך מסוגל לקבל החלטות חכמות, ישרות וטובות.
