השאיפה למקדש ולהר הבית – למי היא מיועדת?
העניין נוגע לקדושת המקום, לקדושת מקום מיוחד ולבית מיוחד. בתורה יש סתירה בין שני פסוקים. מצד אחד, נאמר:
“בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ“ (שמות כ’, כ’), שמשמעותו שכל המקומות שווים, והדבר המקודש הוא עצם אזכרת שמו של הקב”ה. כלומר, כל מקום שבו אדם מזכיר את שמו של ה’ – שם תשרה שכינה. מכאן שיש קדושה בפעולה של הזכרת שם ה’, אך לא דווקא במקום פיזי מסוים.
ומנגד, נאמר:
“אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה“(דברים י”ב, ה’), שממנו משתמע שיש מקום מסוים ומובחר שאליו צריך להגיע – מקום פיזי מקודש.
עד תקופת חז”ל, הקדושה הייתה קשורה למקום אשר יבחר. באו חז”ל והחזירו עטרה ליושנה – לקדושה שמגיעה מהתורה, ולא מהמקום.
לכן דרשו בגמרא (ברכות ו ע”א):
“מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ“.
כלומר, עיסוק בתורה הוא עצמו אזכרת שם ה’, ולכן התורה היא המקור לקדושה האמיתית, ולא המקדש.
וכן נאמר במסכת אבות:
“גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וְיוֹתֵר מִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה“ (אבות ו’, ו’)).
עוד אמרו חז”ל (הוריות י”ג ע”א):
“מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם-הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים’ – יְקָרָה מִכֹּהֵן גָּדוֹל הַנִּכְנָס לִפְנִים מִן הַפָּרֹכֶת“.
כלומר, ההשגה האמיתית של קרבת אלוקים נעשית על ידי התורה, ולא דרך הכהונה או בית המקדש.
וכן נאמר במדרש (ויקרא רבה ז’):
“טוֹב יוֹם אֶחָד שֶׁאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁהִקְרִיב שְׁלֹמֹה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ“.
מכאן עולה שוב העדיפות של לימוד תורה על פני הקרבת קורבנות או עבודת המקדש.
לכן, לנו – מי שידו משגת בתורה – אין צורך במקדש. המקדש מיועד למי שאינו יכול לזכות לאור התורה. מי שעוסק בתורה, נמצא במקום עליון יותר.
כמובן, זהו מההיבט הרוחני.
אבל מבחינה לאומית, יש ערך חשוב לכך שתהיה שליטה יהודית בהר הבית, בדיוק כמו בכל חלק אחר של ארץ ישראל – ובפרט למקום שיש לו משמעויות היסטוריות, תרבותיות וסמליות רבות.
לסיכום:
מי שעוסק בתורה – זוכה לקִרבה עליונה יותר מאשר שבית המקדש נותן. לכן מבחינה רוחנית – אין לו צורך במקדש. המקדש הוא תחליף פחות לאור תורה עבור מי שאינו יכול להשיגו.
אבל מבחינה לאומית – שליטה בהר הבית היא דבר עקרוני ובעל ערך לאומי, כמו שליטה בירושלים או בשאר אזורי הארץ – ואפילו יותר.
