פרדוקסים — “אני חושב, משמע אין סתירה”: על בסיס הידיעה האנושית
הנחת היסוד הבסיסית של המחשבה האנושית היא שלא יכול להיות פרדוקס במציאות. בכל מחשבה ומחשבה שאדם חושב, הוא מניח מראש שאין פרדוקס, שכן מה שמאפשר לנו לדעת משהו הוא המחשבה שלא תיתכן סתירה. כי אם הידיעה לא שוללת את היפוכה, לא ניתן לדעת האם מה שקורה בכל רגע נתון זה הדבר עצמו או ההפך שלו. הודות לכך שאם קורה דבר מסוים לא יכול לקרות ההפך ממנו באותו זמן, אנו יכולים לדעת דבר מה.
לכן, אפילו המחשבה היסודית ביותר – “אני” – מתקיימת רק בזכות ההנחה שהקביעה “אני” שוללת את הקביעה “לא אני”. הרי אם הקביעה “אני” לא הייתה שוללת את האפשרות של “לא אני”, לא הייתה משמעות ל”אני” יותר מאשר ל”לא אני”. כי אם “אני” לא שולל את “לא אני”, איך אני יכול לדעת שזה אני? הרי אולי זה “לא אני”? כדי שלמחשבה “אני” תהיה משמעות, חייבים להניח שהיא שוללת באופן מוחלט את “לא אני”.
כך גם כל מחשבה ומחשבה שאדם חושב מושתתת על ההנחה שלא ייתכן ששתי מציאויות סותרות יתקיימו זו לצד זו בו-זמנית. אם לא נניח את ההנחה הזאת, לא נוכל לדעת דבר. לכן הנחה זו עומדת בבסיס כל ידיעה באשר היא. מכאן נובע שאם במהלך חקירותיו ייקלע האדם למציאות, למקרה או לדוגמה שבהם שני דברים סותרים מתקיימים זה לצד זה ובו-זמנית, הוא לא רק שלא יוכל להבין אותם כידיעות נפרדות בעלות משמעות, אלא הוא גם לא יוכל להחזיק בשום ידיעה אחרת באשר היא. שכן, הוא אף פעם לא יוכל לדעת האם קורה הדבר או היפוכו של אותו דבר; ברגע שדברים סותרים יכולים להתקיים בו-זמנית, לא ניתן לדעת אף פעם דבר מוגדר כלשהו.
מה שאנו רוצים להסביר הוא שהמצב הבסיסי הוא שלא ייתכנו סתירות – זוהי הנחת יסוד הכרחית לכל ידיעה. אולם במהלך חקירה של ידיעות יסודיות בחיים, אם אדם ייקלע למצב של סתירה, הוא למעשה יפריך את הנחת היסוד הבסיסית ביותר המאפשרת את קיומן של כל הידיעות כולן.
לכן למעשה, עיקר המחשבה על פרדוקס היא מציאת מקרה במציאות של שני דברים הסותרים זה את זה. את התפיסה שסתירה “לא יכולה להיות” אנו כבר נושאים בבסיס התפיסה האנושית היסודית, אך החקירה וגילוין של תוצאות חדשות הסותרות זו את זו באמת יכולים לשנות מן היסוד את התשתית שעליה בנויה המחשבה האנושית כולה.
