פרשת עקב – איך להתייחס בצורה נכונה לעושר, שררה וכבוד?
התורה בפרשת עקב מציינת שברגע שאדם משיג עושר והון, הוא עלול ליפול למלכודת הגאווה ולזוח דעתו, כפי שנאמר:
“פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ”
(דברים ח, יב-יד)
כלומר, העושר הרב עלול להשחית את מידותיו ואת דרכו של האדם. מתוך כך, התורה מזהירה מפני הסכנה שבשכחה, אך אינה מסתפקת באזהרה מפני העושר והגדולה אלא מציעה פתרון מעשי: הזיכרון. התורה מורה לאדם לזכור תמיד את מקור הכוח של העושר שהשיג, כפי שנאמר:
“וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”
(דברים ח, יח)
התורה מלמדת שהדרך של האדם לשמור על עצמו מנפילה ומהשחתת המידות היא על ידי זכירת המקור והשורש של כוחו.
דרגות השררה והעבודה הרוחנית הנדרשת
סכנת השחתת המידות אינה קיימת רק בהון חומרי, אלא נכונה לכל מי שזוכה לגדולה, שררה וכבוד. ככל שמעמדו של האדם רם יותר, כך עליו להתאמץ ולשמור על עצמו כדי שלא ירום לבבו.
על פי עיקרון זה, התלמוד מפרט את דיני הכריעה בתפילת שמונה עשרה לפי גודל השררה של המתפלל:
אדם הדיוט: כורע בתחילת ובסוף ברכת אבות, ובתחילת ובסוף ברכת הודאה (“מודים”) – בסך הכל 4 כריעות.
כהן גדול: מתוך מעמדו הרם, כורע בתחילת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה – בסך הכל 36 כריעות.
המלך: מתוך ששררתו, כבודו וגדולתו הם המרביים, דינו שהוא כורע בתחילת התפילה ואינו זוקף עד שמסיים את כל תפילתו.
התלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף לד עמוד ב):
“תָּנוּ רַבָּנַן: הַדְיוֹט – כּוֹרֵעַ בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף בְּבִרְכַּת אָבוֹת, וּבַתְּחִלָּה וּבַסּוֹף בְּבִרְכַּת הוֹדָאָה.
כֹּהֵן גָּדוֹל – בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה.
הַמֶּלֶךְ – כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו’.”
העיקרון מורה כי ככל שהכבוד והשררה גדולים יותר, כך סכנת ההתנשאות גדלה – ועל כן נדרשת עבודה רוחנית משמעותית ותדירה יותר של הכנעה וזיכרון.
משל: השר ורועה הצאן
להמחשת רעיון זה, מסופר על מלך שפגש בטיולו רועה צאן צעיר ופיקח. המלך התרשם מחכמתו, הביאו לבית המלוכה, ולאחר שהנער למד את הנהגת הממלכה, מינה אותו לשר האוצר. הנער ניהל את האוצר בהצלחה ובניקיון כפיים.
שאר השרים קינאו בו והעלילו עליו עלילות. ברבות הימים נפטר המלך וקם מלך חדש. השרים הקנאים עוררו את חשדו של המלך החדש כאילו שר האוצר מועל בכספים.
נערך חיפוש מדוקדק בכל משרדי השר, אך הכול נמצא מסודר כראוי וביושר. עד שבסוף הגיעו לחדרון קטן שהיה נעול, ורק לשר האוצר היה מפתח אליו. כשהתבקש לפתוח את החדר, סירב השר בטענה שזהו עניין אישי שאינו קשור למלכות.
כשנענה לבסוף בלחץ המלך ופתח את החדר, גילו שם המלך ושריו רק חליל, מקל ותרמיל המונחים על כיסא.
כשנשאל לפשר הדבר, הסביר השר: “בכל יום אני נכנס לחדר הזה כדי לזכור מניין באתי, כדי שלא תזוח דעתי עליי ולא אשכח את מקורי.”
הלקח ההיסטורי: נפילת בית חשמונאי
רבים וטובים נפלו בסכנה זו. דוגמה מובהקת לכך היא מלכות בית חשמונאי. על אף גבורתם ומעשיהם המפוארים בחנוכה, מסופר כי בסופו של דבר הושמדה השושלת בידי הורדוס.
הרמב”ן מסביר את הסיבה הרוחנית וההיסטורית לנפילתם:
מדברי הרמב”ן (פירוש לתורה, בראשית מט, י):
“וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן ענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המלוכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב… מפני שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי… או שהיה עונשם מפני שהיו כהנים, ונצטוו: ‘אֶת כְּהֻנַּתְכֶם תִּשְׁמְרוּ לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם’ (במדבר יח, ז), ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה’.”
הרמב”ן מסביר שבזמן הגזירות היה מוצדק לחלוטין לעמוד ולהושיע את ישראל, אך משהסתיימה המלחמה, היה עליהם להחזיר את השלטון לשבט יהודה ולחזור לעבודת המקדש. אלא שעם השררה באה התאווה לרום הלב, הם לא נקטו אמצעי זהירות מפני הסכנה שבשלטון, ולכן הגיעו לסופם המר.
ביטויים מעשיים בימינו
ידיעת הסכנה כשלעצמה אינה מספקת אם אינה מלווה בצעדים מעשיים לשמירה על הענווה. הזיכרון יכול לקבל ביטויים שונים ומגוונים:
רמי לוי: איש העסקים ובעל ההון, המקפיד ללכת עם חולצת טריקו פשוטה. אפילו אם מדובר בהרגל נוח או במודעות עצמית, עצם הלבוש הפשוט משמש כגדר וכשמירה מפני ההתנשאות הטמונה בהון הרב.
איש העסקים ממשפחת ספרא: מסופר על בעל הון ממשפחת ספרא, שבמהלך כנס רבנים ותורמים, כשכולם הזמינו מנות יוקרתיות ממסעדה, הוציא מתיקו כריך פשוט שהביא מעודפי חמין של שבת.
בין אם מעשים אלו נעשים במכוון לשם קיום “וזכרת” ובין אם לאו, מנהגים מסוג זה מסייעים לאדם לשמור על אישיותו, לזכור את מקורו, ולא לאבד את דרכו ומידותיו הטובות.
אל יאמר אדם: “מה לי ולמסר הזה? הרי אינני בעל מעמד שררה או בעל הון גדול”. אין זה נכון; לכל אחד יש שררה והון לפי ערכו. נכון שהאתגר והסכנה קטנים יחסית, אך לכל אחד יש תפקיד כלשהו, ובאותו תפקיד הוא יכול לפעול בבחינת כשרות וטהרה או שלא.
למשל, לשומר בסופרמרקט יש שררה מסוימת, והוא יכול להתייחס לשררה זו בבחינת “מלכותא דקדושה” או “מלכותא דסטרא אחרא”. ההבדל טמון בשאלה האם הוא זוכר מי הוא הנותן לו כוח לעשות חיל או לא: הזוכר – פועל בבחינת מלכות דקדושה, והשוכח שרם לבבו – נופל לבחינת מלכות דסטרא אחרא.
