פרשת עקב: האם יש פרדוקס בביטחון בה’ ובהשתדלות?
בפרשת עקב מזהירה התורה כי בעקבות הצלחה, שפע ושגשוג, עלול האדם לרום לבבו ולהגיע לידי המחשבה הכוזבת כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. משום כך מזהירה התורה כי גם ברגעי השיא הללו, על האדם לזכור את מקור ההצלחה:
“וְזָכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַֽעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל”
(דברים ח, יח)
עיקר האמונה והביטחון בעת העשייה וההשתדלות היא הזכירה המתמדת שה’ הוא הנותן כוח לעשות חיל.
רמות שונות של ביטחון והשתדלות
ביחס שבין ביטחון בה’ לבין השתדלות אנושית קיימות כמה רמות:
האדם פועל, מתאמץ ומשתדל לשנות דברים בחייו ולחתור להישגים – לבנות בית, לדאוג לביטחון האישי ולטרוח למען פרנסתו. אך עליו לזכור תמיד כי מקור הכוח הוא אלוהים. אם ה’ יחליט שלא תהיה לו פרנסה – לא תהיה לו פרנסה; ואם ה’ יחליט לפגוע בביטחונו – הוא יישאר חסר ביטחון, ולא משנה איזה כלי נשק מחזיק בידו.
הבנת האדם צריכה להיות שהצלחתו אינה תלויה בו בלבד; ה’ יכול לדלל את כוחותיו של האדם ולהחלישם. כפי שאמר בלעם:
“אֶת־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־יָשִׂ֤ים אֱלֹהִים֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר”
(במדבר כב, לח)
כך גם ביתר הפעולות – ה’ פועל דרכנו. כפי שאמר דוד המלך:
“אִם־יְהֹוָ֨ה׀ לֹא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת שָׁ֤וְא עָמְל֣וּ בוֹנָ֣יו בּ֑וֹ אִם־יְהֹוָ֥ה לֹא־יִשְׁמָר־עִ֝יר שָׁוְא׀ שָׁקַ֬ד שׁוֹמֵֽר”
(תהילים קכז, א)
מנגד, ניתן למצוא גישות שונות בקרב מנהיגי ישראל:
חזקיהו המלך פעל מתוך פסיביות מוחלטת ואמר: “אני ישן על מיטתי והקדוש ברוך הוא עושה מלחמה” (איכה רבה, פתיחתא ל).
דוד המלך אמר מחד: “אֶרְדּ֣וֹף אוֹיְבַ֣י וְאַשִּׂיגֵ֑ם” (תהילים יח, לח), אך מאידך הקדים ואמר: “הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַמִּלְחָמָ֡ה” (תהילים יח, לה).
מכאן עולה השאלה: האם רק אלוהים פועל, האם רק האדם פועל, או שמא שניהם פועלים יחד? כיצד יש לסדר את מערכת הביטחון וההשתדלות, והאם הן סותרות ופרדוקסליות זו לזו?
תפיסה ראשונה: “שניים שעשויה” (שותפות מותנית)
לפי הגישה הראשונה, האדם רוצה, פועל ועושה, אך להאלוהים יש תמיד זכות וטו. כלומר: אם ה’ לא ירצה – לא משנה מה האדם יעשה וכמה ישתדל, המהלך לא יצליח. אפילו להרים אצבע קטנה לא יוכל האדם בלעדי רצון ה’, כדברי בלעם:
“לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֖ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י”
(במדבר כד, יג)
ומנגד, לפי תפיסה זו, אם האדם לא יפעל ולא יעשה – על אף שאלוהים רוצה בהצלחתו – הדבר לא יצא לפועל. במובן הזה, הרצון האלוהי הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. כדי שהתנאי יהיה מספיק להצלחה, נדרשת גם השתדלותו ופעולתו של האדם.
משל הטובע בים:
מפורסם הסיפור על אדם שטבע בים והחל להתפלל לאלוהים שיצילו.
תחילה הגיעה סירה להצילו, והוא סירב לעלות ואמר: “אני מתפלל לאלוהים, והוא יציל אותי”.
לאחר מכן הגיעה אונייה גדולה והציעה חילוץ, והשיב לה את אותה התשובה.
לבסוף הגיע מסוק, וגם ממנו סירב להיחלץ בטענה שאלוהים יצילו.
בסופו של דבר הטיפוס שטבע מת, ועלה לשמיים. שאל את אלוהים: “התפללתי אליך כל כך הרבה, למה לא קיבלת את תפילתי ולא הצלת אותי?”
ענה לו אלוהים: “כמה שליחים שלחתי כדי להציל אותך! בהתחלה שלחתי סירה וסירבת, אחר כך אונייה וסירבת, ובסוף מסוק וסירבת”.
הרעיון העולה מסיפור זה הוא שיכולים להיות מצבים שבהם אלוהים רוצה לפעול להצלחת האדם, אך הדבר נכשל מכיוון שהאדם לא פעל ולא נתן את חלקו.
לפי רעיון זה, ניתן לראות את עניין הביטחון וההשתדלות בגדר “שניים שעשויה” – כדי שהאדם יצליח נדרש שילוב: גם שאלוהים ירצה ויפעל, וגם שהאדם ירצה ויפעל. לכל אחד מהם יש זכות וטו (אם כי זכותו של אלוהים גדולה בהרבה), לפחות ביחס לדברים התלויים בפעולת האדם.
דברים התלויים רק באלוהים: כגון זריחת השמש מחר.
דברים התלויים גם באדם: כגון אדם שיש לו אוכל בבית – אם לא יאכל, יישאר רעב וימות, אף שאלוהים איפשר לו לאכול. ומנגד, אם אלוהים לא ירצה שהוא יאכל, הוא יכול למנוע זאת ממנו באלפי דרכים (כגון חסרון אוכל, מחלה בגוף, ריקבון המזון וכדומה).
תוכן הזכירה והמודעות בעשייה
לפי מבט זה, לאלוהים יש תמיד זכות וטו בכל דבר, אך ישנם חלקים מסוימים התלויים ביכולתו וברצונו של האדם, והם בחינת “חלקת אלוהים הקטנה” שלו. בחלקה זו יכול האדם להחליט אם לממש את האפשרות שאלוהים זימן לו אם לאו.
תוכן הזכירה הנדרשת מהאדם הוא:
התלות באל: “אם אלוהים לא יאפשר לי להצליח, לא אוכל להצליח בשום דבר, ואפילו לא להזיז עפעף”.
חובת ההשתדלות: אין בכך כדי לשלול את ההשתדלות הנדרשת מהאדם בתחומים שנתפסים כמסורים למרותו, שהרי ייתכן שאלוהים מאפשר את ההצלחה אך התנה אותה בפעולת האדם.
בכל רגע של עשייה על האדם לחשוב: “אם אלוהים לא יהיה בעזרי – לא אצליח בשיעור כלשהו, ולא משנה מה אעשה. אך אני פועל מתוך מחשבה שאולי בעניין נקודתי זה אלוהים מאפשר את הדבר ותלה אותו בהשתדלותי, וכל מה שחסר הוא רק חלק שלי”.
הקושי בתפיסה זו
אחד הקשיים בתפיסה זו הוא הנטייה האנושית לחלוקה של “שחור ולבן” – האם הדבר תלוי רק בי או רק באלוהים. ההבנה המורכבת כאן היא שישנם דברים התלויים בשניהם: החלק האלוהי הוא קבוע ומוחלט, והחלק האנושי הוא אפשרי ומותנה.
הצלחת פעולה אנושית תלויה תמיד בשני גורמים: הגורם האלוהי והגורם האנושי. המורכבות הזו מצריכה מהאדם לזכור שני רעיונות במקביל: התלות באלוהים והתלות בי. מורכבות זו יוצרת עומס מנטלי, אף על פי שאין בה פרדוקסליות במובנה הלוגי הפשוט.
דבר זה נכון הן בהצלחות והן בכישלונות: כאשר אדם נכשל, ייתכן שאלוהים לא איפשר את ההצלחה, אך ייתכן גם שהפעולה לא צלחה מפני שהאדם לא נתן את חלקו הזעיר.
“בעזרת ה'” או “לעזרת ה'”?
בשאלת האחריות העיקרית – מי הפועל הראשי?
הפועל העיקרי הוא אלוהים, כיוון שלאל יש זכות וטו מוחלטת בכל רגע, בעוד חלקו של האדם הוא אופציונלי ומותנה. משום כך יש המנסחים זאת כך שאנו פועלים “לעזרת ה'” ולא רק “בעזרת ה'” – במובן זה שאלוהים הוא הפועל העיקרי, ואנו מגישים סיוע זעיר בהוצאת הדבר לפועל.
תפיסה שנייה: ביטול האדם וההשגחה המוחלטת
תפיסה נוספת גורסת כי הכול נעשה אך ורק על ידי אלוהים, וההשתדלות האנושית אינה אלא אשליה ודמיון שווא.
לפי נקודת מבט זו, יש לפרש את הפסוק “וְזָכַרְתָּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” תוך הדגשת המילה “כֹּחַ”:
מניין מגיעים הכוח המנטלי, הכוח הרצוני, הרגשי והמחשבתי של האדם? הכול מגיע מאת ה’ אלוהיך. מכיוון שה’ הוא הנותן את כל הכוחות הללו, האדם עצמו אינו פועל מאומה באופן עצמאי; הוא כעין בובה על חוטים המופעלת על ידי חוטי ההשגחה.
בדרך זו מפרשים גם את הפסוק:
“הַֽמְלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַמִּלְחָמָ֗ה אֶצְבְּעוֹתַ֥י לַמִּלְחָמָֽה”
(תהילים קמד, א)
היינו שאלוהים הוא הפועל הבלעדי מתוך הכלים האנושיים, הפיזיים והמנטליים.
השלכות תפיסה זו:
תהילה מוחלטת לאל: 100% מהתהילה והכבוד על ההצלחה שייכים לאלוהים, ו-0% לאדם.
אחריות לכישלון: גם הכישלונות מיוחסים לגזירת ה’, שהרי הוא המניע את הרצון והמחשבה.
הניסוח הנכון: האמירות “אעשה בעזרת ה'” או “אעשה לעזרת ה'” אינן מדויקות, שהרי אין “אני” פועל. הניסוח הראוי הוא: “אם ירצה ה’ – הדבר ייעשה”. הפעולה תצא לפועל אם ה’ יבחר להפעיל את האדם באמצעות מתן כוחות פיזיים ומנטליים.
הקושי בתפיסה זו: הקושי העיקרי בתפיסה זו הוא היכולת להכיל את מחיקת האדם וביטולו המוחלט. האדם משתוקק להרגיש שהוא בעל ערך, פועל ומשיג הישגים, ואילו תפיסה זו מבטלת תחושה זו לחלוטין.
הפרדוקס שבשילוב הדרכים
כאשר מנסים לשלב בין שתי הדרכים הללו, מגיעים לפרדוקס הטוהר של הביטחון וההשתדלות:
מחד – ההכרה והאמונה הברורה שהכול נעשה אך ורק על ידי אלוהים;
ומאידך – חוויית החיים היומיומית שבה קיימת תחושה חזקה שהאדם פועל, עושה, משתדל, מצליח ונכשל.
החיים בתוך המתח הזה – מצד אחד לפעול בכל הכוח כאילו הכול תלוי באדם, ומצד שני להאמין בלב שלם שהכול בסופו של דבר בידיו של אלוהים – יוצרים את הפרדוקס העמוק שבין ביטחון בה’ לבין השתדלות האדם.
