שיטת המשפט העברי הקדום ושיטת חבר המושבעים – האם הכרעה פה אחד צודקת יותר מהכרעת רוב?
מהי שיטת המשפט העברי הקדום לפי עורך הדין והפסיכולוג נמרוד עובדיה?
לדעת עורך הדין והפסיכולוג נמרוד עובדיה, שיטת המשפט העברי הקדום והמקורי הייתה שיטה משפטית היררכית, המבוססת על העם עצמו ולא על מלומדים הממונים עליו מלמעלה.
לדבריו, אפשר למצוא דמיון בין שיטה זו לבין שיטת חבר המושבעים, אף שאולי אין ביניהן זהות מוחלטת.
לפי פרשנותו, שלושה עקרונות מרכזיים מאפיינים את המשפט העברי הקדום ומבדילים אותו ממערכות המשפט המקובלות כיום:
העיקרון הראשון – הכרעה פה אחד: החלטה משפטית מתקבלת רק בהסכמה מלאה של כל חברי ההרכב, ולא על פי דעת הרוב.
העיקרון השני – משפט הצומח מתוך העם: ההרכבים המשפטיים מורכבים מאנשים מתוך העם, ולאו דווקא ממלומדים או מבעלי תפקידים משפטיים מקצועיים.
העיקרון השלישי – הרואה בראש מערכת המשפט: בראש המערכת עומד אדם בעל יכולת מיוחדת לראות ולשפוט משפט צדק ואמת, כדוגמת משה רבנו.
העיקרון הראשון – הכרעה בהסכמה מלאה
לדעת נמרוד, במשפט העברי הקדום הכרעה משפטית הייתה חייבת להתקבל פה אחד. אם חברי ההרכב לא הגיעו להסכמה מלאה, הדיון עבר לערכאה גבוהה יותר.
את העיקרון הזה הוא מבסס, בין היתר, על מערכת המשפט המתוארת בפרשת יתרו.
התורה מספרת על הצעת יתרו למשה:
“וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת” (שמות יח, כא).
ובהמשך:
“וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם” (שמות יח, כב).
וכן נאמר לאחר שמשה קיבל את עצת יתרו:
“וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת” (שמות יח, כה).
“וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם” (שמות יח, כו).
לפי פרשנותו של נמרוד, “שרי עשרות” אינם שרים הממונים על עשרה אנשים, אלא הרכב משפטי המונה עשרה אנשים.
אם כל העשרה מסכימים, מתקבלת הכרעה. אם אינם מגיעים להסכמה מלאה, המשפט עובר להרכב של חמישים אנשים, ובהמשך להרכב של מאה או אלף אנשים, עד לערכאה העליונה.
לפי הבנה זו, בכל ערכאה, מהנמוכה ביותר ועד הגבוהה ביותר, ההכרעה מתקבלת רק בהסכמה מלאה.
נמרוד מסתמך גם על הפסוק:
“לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כג, ב).
לפי פרשנותו, התורה אוסרת הכרעה משפטית על פי רוב, ולכן שיטת הכרעת הרוב המקובלת כיום מנוגדת לעיקרון המשפט העברי הקדום.
עוד הוא טוען ששיטת הכרעת הרוב הנהוגה בבתי הדין הרבניים אינה משקפת את המשפט העברי המקורי, אלא הושפעה משיטת המשפט היוונית, המבוססת על הכרעת רוב.
חשוב להדגיש שזוהי פרשנותו של נמרוד, והיא שונה מן הפרשנות ההלכתית המקובלת, הרואה בפסוק זה גם מקור להכרעה על פי רוב.
העיקרון השני – המשפט צומח מתוך העם
לפי העיקרון השני, מערכת המשפט אינה מתחילה מלמעלה, אצל קבוצת מלומדים, אלא מלמטה, מתוך העם עצמו.
כאמור, לפי פרשנותו, שרי עשרות הם הרכב של עשרה אנשים, שרי חמישים הם הרכב של חמישים אנשים, שרי מאות הם הרכב של מאה אנשים, ושרי אלפים הם הרכב של אלף אנשים.
מדובר בהרכבים המורכבים מאנשים מתוך העם, ולאו דווקא ממשפטנים או ממלומדים.
כראיה נוספת הוא מביא את המסופר במגילת רות על בועז:
“וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ” (רות ד, ב).
לפי הבנתו, גם כאן מופיע הרכב של עשרה אנשים, בדומה להרכב המינימלי שהוא מזהה בפרשת יתרו.
העיקרון השלישי – הרואה בראש מערכת המשפט
לפי שיטתו של נמרוד, בראש מערכת המשפט עומד “הרואה”, אדם בעל יכולת מיוחדת להבחין באמת ובצדק ולהכריע במשפט.
בתקופת משה היה זה משה רבנו, שעמד בראש מערכת המשפט. אליו הובאו העניינים שלא הוכרעו בערכאות הנמוכות.
לאחר תקופת משה מילאו תפקיד זה, לפי שיטתו, נביאים, שופטים או מנהיגים אחרים שניחנו ביכולת מיוחדת לשפוט משפט צדק ואמת.
לפי תפיסה זו, מערכת המשפט בנויה מהרכבים העולים בהדרגה מתוך העם, כאשר בראש המערכת עומד הרואה.
האם הכרעה פה אחד משקפת אמת וצדק יותר מהכרעת רוב?
במאמר זה איני מבקש לדון בשיטתו של נמרוד בכללותה, לא במקורותיה ההיסטוריים ולא בכל עקרונותיה. ברצוני להתמקד במרכיב אחד בלבד: הכרעה בהסכמה מלאה לעומת הכרעה על פי רוב.
השאלה שאני מבקש לברר היא האם הכרעה פה אחד משקפת אמת וצדק יותר מהכרעה המתקבלת על פי רוב.
לדעתי, לפחות מבחינה מסוימת, התשובה חיובית.
כדי להסביר מדוע, עלינו לברר תחילה למה אנו מתכוונים במושגים “אמת” ו“צדק”.
מה ההבדל בין אמת וצדק אלוהיים לבין אמת וצדק אנושיים?
אפשר להבחין בין אמת וצדק אלוהיים לבין אמת וצדק אנושיים.
אמת וצדק אלוהיים הם אמת וצדק מוחלטים, שעשויים להיות אף מעבר לשכל האנושי המצומצם.
לעומתם, אמת וצדק אנושיים הם מה שבני אדם תופסים כאמת וכצדק.
גם אמת וצדק אנושיים אפשר להבין ולמדוד בדרכים שונות. אחת הדרכים היא לבחון את מידת ההסכמה בין בני האדם.
לצורך הדיון, אני מבקש להגדיר “אמת וצדק אנושיים טהורים” כאמת וצדק שכל בני האדם מסכימים עליהם, ללא כל מחלוקת.
לפי הגדרה זו, דבר שכולם מסכימים שהוא אמת וצדק מייצג אמת וצדק אנושיים טהורים.
לעומת זאת, דבר שיש עליו מחלוקת אינו מייצג אמת וצדק אנושיים טהורים, גם אם רוב גדול מאוד מסכים עליו.
חשוב להדגיש שאין הכוונה שהסכמת כולם מוכיחה בהכרח אמת מוחלטת, אלא שהיא מבטאת אמת וצדק אנושיים על פי ההגדרה שבחרנו לצורך הדיון.
האם הכרעת רוב יכולה לייצג צדק אנושי טהור?
נניח שבהרכב משפטי יושבים מאה אנשים.
תשעים ותשעה מהם סבורים שיש לחייב את הנאשם, ואדם אחד סבור שיש לזכותו.
לפי שיטת הכרעת הרוב, הנאשם יחויב.
אבל האם אפשר לומר שההכרעה מבטאת צדק אנושי טהור, כפי שהגדרנו אותו?
התשובה היא לא, משום שלא הייתה הסכמה מלאה.
הדבר נכון גם כאשר היחס הוא 51 מול 49, וגם כאשר הוא 99 מול 1. כל עוד קיימת מחלוקת, ההכרעה אינה מבטאת הסכמה אנושית מוחלטת.
לעומת זאת, כאשר כל חברי ההרכב מסכימים על אותה הכרעה, היא מייצגת את הצדק האנושי הטהור, לפחות ביחס לאותו הרכב ועל פי אמת המידה שקבענו.
מכאן שלפי אמת מידה זו, הכרעה פה אחד מבטאת צדק אנושי טהור יותר מהכרעה על פי רוב.
כמובן, הסכמה מלאה של הרכב משפטי אינה מוכיחה שכל בני האדם בעולם היו מסכימים לאותה הכרעה. אולם היא מבטאת הסכמה מלאה בקרב האנשים שהשתתפו בהכרעה, בניגוד להכרעת רוב שבה קיימת מחלוקת בתוך ההרכב עצמו.
איזו מערכת משפט עדיפה מבחינת אמת וצדק?
אם אמת המידה שלנו היא הסכמה אנושית מלאה, הרי שמערכת משפט המבוססת על הכרעות פה אחד עדיפה מבחינה זו על מערכת המבוססת על הכרעות רוב.
הסיבה פשוטה: הכרעת רוב מאפשרת לקבל החלטה גם כאשר חלק מחברי ההרכב סבורים שהיא שגויה או בלתי צודקת. לעומתה, הכרעה פה אחד מתקבלת רק כאשר כל חברי ההרכב מסכימים עליה.
לכן, הכרעת רוב אינה יכולה לייצג הסכמה מלאה, ואילו הכרעה פה אחד מייצגת אותה בהכרח.
עם זאת, יש להדגיש כי הדיון עוסק בצדק האנושי ולא בנכונותה המוחלטת של ההכרעה.
האם אפשר ליישם מערכת משפט המבוססת על הסכמה מלאה?
אפשר כמובן לשאול אם מערכת משפט המבוססת על הכרעות פה אחד יכולה לפעול במציאות.
מה יקרה כאשר חברי ההרכב לא יגיעו להסכמה? האם אפשר יהיה להכריע בכל משפט? האם המערכת לא תיתקע?
אלו שאלות חשובות, אך הן אינן נושא המאמר.
אני מבקש לבודד שיקול אחד בלבד: בהנחה שאפשר להפעיל את שתי השיטות, איזו מהן עדיפה מבחינת השאיפה לצדק אנושי המבוסס על הסכמה מלאה?
לפי אמת המידה שהצעתי, התשובה היא שיטת ההכרעה פה אחד.
לסיכום – האם הסכמה מלאה צודקת יותר מהכרעת רוב?
לדעתי, אם אנו רואים אמת וצדק אנושיים טהורים כדבר שכל בני האדם מסכימים עליו, הרי שהכרעה פה אחד עדיפה מבחינה זו על הכרעת רוב.
כל הכרעה המתקבלת על פי רוב בלבד אינה מבטאת הסכמה מלאה, גם כאשר הרוב גדול מאוד. לעומתה, הכרעה פה אחד מבטאת הסכמה מוחלטת בקרב חברי ההרכב.
אמנם, הסכמה מלאה אינה מייצגת אמת אלוהית מוחלטת, אך היא מבטאת צדק אנושי המבוסס על הסכמה.
לכן, אם אנו בוחנים אמת וצדק אנושיים על פי מידת ההסכמה, ומתעלמים משאלת היישום המעשי ומהאמת המוחלטת, יש להעדיף מערכת משפט המבוססת על הכרעות פה אחד על פני מערכת המבוססת על הכרעות רוב.
