פרשת אמור קובעת שכהן מיטמא רק לששת קרוביו: אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו ובתו. מכאן למדו חכמים שאדם מתאבל בדרך כלל דווקא על קרובים אלה. השאלה המתבקשת היא מדוע דווקא עליהם, ולא על ידידים קרובים או אהובים אחרים.
ההרצאה מציעה להבחין בין שני סוגי קשרים. קשר עם קרובי המשפחה הביולוגיים הוא קשר בלתי מותנה: אב נשאר אב גם אם היחסים ביניהם עכורים, ואי אפשר להתנתק מהורים או מילדים באופן שמבטל את הקשר עצמו. לעומת זאת, קשרים אחרים, כמו קשר הנישואים, הם קשרים מותנים, שנבנים על רצון הדדי ויכולים גם להתפרק.
המסקנה היא שהאבלות חלה על הקשר המהותי יותר, זה שאינו תלוי בהסכמה או ברצון הצדדים. דווקא משום שהקשר הבלתי מותנה אינו ניתן לביטול, אובדנו נחווה כשבר עמוק יותר, ולכן חכמים קבעו עליו חובת אבלות. קשרים מותנים, לעומת זאת, גם כשהם משמעותיים ואהובים, אינם מחייבים את אותה חובה פורמלית.
