תשובה ווידוי – האם תשובה ווידוי אחד הם?

א. שיטת ה”אחדות” מול שיטת ה”הפרדה” ברמב”ם

הרמב”ם, בהלכות תשובה (פרק א הלכה א), כותב:

“כָּל מִצְו‍ֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה, אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ, חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא…”

 

יש המסבירים כי תשובה היא ווידוי, ווידוי הוא תשובה, ושניהם מושג אחד הם. את הקטע הזה ברמב”ם אפשר להסביר לדעתם כך: כאשר אדם שב מחטאו, כיצד עליו לבצע את פעולת התשובה? על ידי הווידוי. הווידוי הוא-הוא התשובה. כלומר, את התשובה מיישמים על ידי הווידוי, ולכן מדובר בדבר אחד ולא בשני דברים נפרדים.

 

אך נראה שתשובה היא תהליך העומד בפני עצמו, ואחריו מגיע הווידוי, שגם הוא עומד בפני עצמו. על כן יש לשים פסיק במשפט הרמב”ם: “כשישוב מחטאו, מצווה להתוודות”.

 

חילוק זה רואים בבירור כאשר הרמב”ם, בפרק ב הלכה ב, מסביר מהי תשובה. כפי שכתוב שם:

 

“וּמָה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד… וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ.”

 

נמצאנו למדים שהתשובה היא העזיבה “ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו”, ורק לאחר מכן מוסיף הרמב”ם: “וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות שגמר בלבו”. כלומר, הווידוי מגיע לאחר עשיית התשובה.

 

ב. תשובה הרהורית מול תוכן הווידוי

ההבדל לפי ההסבר שיש חילוק בין תשובה לווידוי הוא שתשובה יכולה להיות בלב ובמחשבה בלבד, כפי שאמרו במסכת קידושין (מט ע”ב) לגבי רשע גמור שאמר: “הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור” – הרי זו מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו. רואים מכאן שאפשר לעשות תשובה על ידי הרהור הלב בלבד, ללא וידוי דברים.

 

אבל כאשר הרמב”ם מסביר את תוכן הווידוי בפרק א הלכה א:

 

“וִידּוּי זֶה כֵּיצַד? אוֹמֵר: ‘אָנָּא הַשֵּׁם, חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ… וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי, וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה’.”

 

רואים שבעצם תוכן מילות הווידוי הוא בדיוק כהגדרת התשובה של הרמב”ם בפרק ב – חרטה על החטא וקבלה לעתיד שלא ישוב לחטא. אם כך, יוצא שעצם וידוי הדברים על החטא, תוכנו הוא תשובה.

 

אם כך יוצא: למי שמסביר שווידוי ותשובה הם אותו הדבר – ניחא. אבל למי שמסביר שיש תשובה ללא וידוי, מה בעצם ההבדל בין תשובה לווידוי?

 

התשובה היא שההבדל נעוץ בכך שתשובה יכולה להתקיים בלב בלבד, ואילו וידוי הוא תשובה המתבטאת בווידוי דברים בפה. ברור שבשעת תשובה של וידוי דברים יש צורך גם בכווונת הלב, כי ללא כוונת הלב מילות התשובה הן חסרות פשר – כפי שהרמב”ם בהמשך מסביר שהמתוודה בפה ואינו גומר בלבו לעזוב הוא כ”טובל ושרץ בידו”.

 

לכן, הדבר מובן יותר לשיטה האומרת שווידוי ותשובה הם אותו הדבר, ושאין תשובה ללא וידוי דברים. ואילו לשיטה הסוברת שיש הבדל בין תשובה לווידוי, יוצא שיש תשובה בלב ובמחשבה והיא יסוד התשובה, ויכולה להיות עוד תשובה – והיא על ידי וידוי בדברים, כפי שביארנו.

 

ג. מדוע לא מנה הרמב”ם “מצוות תשובה”?

עוד נקודה המובנת למי שאומר שווידוי הוא תשובה ותשובה היא ווידוי: למי שאומר שתשובה יכולה להיות בלי ווידוי, מדוע לא כתב הרמב”ם שיש מצוות עשה לעשות תשובה, כפי שכתב שיש מצווה להתוודות? למה אין “מצוות תשובה”?

 

למי שסבור שתשובה וווידוי הם אותו הדבר, אין שאלה – כי תשובה היא ווידוי ווידוי הוא תשובה. אך למי שסבור שתשובה אינה ווידוי, למה אין מצוות תשובה ברמב”ם?

 

תשובה כמצווה כללית:

יש מסבירים שאין מצוות תשובה נפרדת משום שזו מצווה כללית, והרמב”ם אינו מונה מצוות כלליות כמצוות בפני עצמן (כפי שביאר בשורשי ספר המצוות, שורש רביעי). מאחר שהתשובה היא מצווה כללית – כפי שמרומז בדברי הרמב”ם: “שיעבור אחת מכל מצוות התורה… כשישוב”, כלומר התשובה מתייחסת לכלל המצוות כולן – לכן הרמב”ם לא מנה אותה כמצווה פרטית. כפי שהרמב”ם כתב זאת בכללים לספר המצוות (שורש רביעי):

 

“אין ראוי למנות הצוואות הכוללות את התורה כולה… כאילו יאמר אדם: ‘עשה כל מה שצויתיך לעשות, והזהר מכל מה שנהייתיך ממנו’… שאין ראוי למנות צוואה זו מצוה בפני עצמה, לפי שאינה באה במקום מצוה מסוימת, אלא היא כוללת כל המצוות.”

 

המצווה נלמדת מתוך הווידוי:

עוד אפשר לומר, שהרמב”ם כן מונה מצוות תשובה, והוא מונה אותה בתוך וידוי הדברים. כי גם לשיטתנו, שיש חילוק בין תשובה לווידוי, החילוק הוא שהווידוי כולל בתוכו את התשובה, אך התשובה לבדה אינה כוללת בתוכה את הווידוי. לכן, מאחר שהווידוי כולל את התשובה, יוצא שמהתורה כן יש מצוות עשה לשוב, והיא נלמדת מתוך הווידוי – מאחר שאין ווידוי ללא תשובה.

 

אלא מה? לשיטתנו אין “מצוות” תשובה מן התורה ללא ווידוי. תשובה בלב ובמחשבה, אף על פי שהיא תשובה מעולה ומועילה, אינה נמנית כמצווה עצמאית מן הטעם שביארנו למעלה – שמצוות כלליות הרמב”ם אינו מונה. (כפי שהסבירו את הסיבה לכך שהרמב”ם לא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל כמצווה מן המניין, מפני שהיא מצווה כללית – כך גם את מצוות התשובה בלב לא מנה, מפני שהיא מצווה כללית).

 

ד. השימוש בלשון “ווידוי” כתיאור לתשובה

עניין נוסף: כאשר מסתכלים בסעיפים השונים של הרמב”ם בהלכות תשובה, רואים שהרמב”ם משתמש מספר פעמים במילה “ווידוי” כדי לתאר את עצם התשובה. כגון בפרק ב הלכה ג:

 

“כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב, הֲרֵי זֶה כְּטֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ…”

 

למי שסבור שאחד הם – קל יותר להבין את הקטעים האלה ברמב”ם. אך לפי ההסבר שהצענו, שאלו שני דברים שונים, יש כאן תמיהה: מדוע הרמב”ם לא שם חיץ ברור בסעיפים השונים בין תשובה לבין ווידוי, כפי שעשה בתחילת הלכות תשובה?

 

סיכום

אפשר להסביר שתשובה ווידוי אכן אחד הם. אך על ההסבר הזה קשה ממה שרואים ברמב”ם בפרק ב, שתשובה יכולה להיות במחשבה ובלב בלבד.

 

לכן אפשר להסביר שתשובה מעיקרה היא בלב ובמחשבה, ואילו הווידוי הוא בפה ובצירוף הלב יחד. ואף שהרמב”ם מזכיר את שני העניינים כשני דברים נפרדים, ישנם מקומות ברמב”ם שבהם הוא משתמש בלשון “ווידוי” לתיאור תהליך התשובה.

 

על כל פנים, ההבדל העיקרי בין שני ההסברים הוא: האם תשובה בלב ובמחשבה בלבד (ללא ביטוי בפה) נחשבת כבר כקיום תשובה, או שאין תשובה ללא ווידוי בפה, וללא ווידוי דברים אין זו נחשבת לתשובה.