אחדות: מהי, כיצד היא נתפסת והאם היא טובה?
מהי אחדות? מהו הפירוש של המושג אחדות? האם האחדות היא טובה, ומהי הכוונה באמירות כגון “הכל אחד” ו”הכל טוב”?
כדי להשיב על שאלות אלו, יש להבחין בין שני סוגי אחדות במציאות: אחדות שכלית ואחדות חוץ-שכלית.
אחדות שכלית
האחדות השכלית היא אחדות שניתן לדון בה ואף ניתן לצייר ולדמיין אותה בשכלנו. משמעותה של האחדות השכלית היא שהמציאות האמיתית היא אחת, כלומר, קיים דבר אחד בלבד, שאין כל הבדל בינו לבין שאר הדברים.
אפשר לצייר תפיסה זו בכמה צורות:
ציור המציאות בטרם הבריאה: אפשר לצייר את האחדות השכלית של המציאות על ידי התבוננות במצב שהיה לפני בריאת העולם. לפני שהיו עצים, לפני שהיה כדור הארץ ולפני שהיה קיים דבר כלשהו במציאות. על השאלה מה היה “בטרם כל יציר נברא”, התשובה היא שלא היה דבר. ה”כלום” הזה הוא אחדות פשוטה ואינסופית שאין בה הבדלי דברים, אלא ישנו רק דבר אחד אינסופי שאפשר לכנותו “ריק אינסופי”.
תפיסת המציאות כאשליה: דרך נוספת לצייר זאת היא להניח שכל מה שאנו רואים, שומעים ותופסים כקיים, אינו אלא אשליה ודמיון. מה שקיים באמת הוא רק אותו “כלום”, מהות אחת שאין בה את כל הציורים הנפרדים זה מזה. אותו הכלום הוא-הוא האחדות השכלית.
כאן עשויה לעלות השאלה: אם פני הדברים הם כך, מהי מציאותה של האשליה? כיצד נברא העולם אם הכל היה אחד לפני שנברא?
במאמר זה אנו מתמקדים בהסבר המושגים עצמם: מהי אחדות שכלית ומהי אחדות חוץ-שכלית. לכן, במסגרת מאמר זה לא נעסוק בכל השאלות והקושיות העולות על האחדות השכלית, אלא נתמקד בהבחנה שבינה לבין האחדות החוץ-שכלית, ולא נדון כעת בקושיות הקיימות על שני סוגי האחדות הללו.
דרך נוספת לצייר את האחדות השכלית היא לקחת דבר אחד ספציפי במציאות, לצייר אותו כחלל אינסופי שאין שום דבר מלבדו, ואז מה שיוותר במציאות הוא דבר אחד בלבד, אותו החפץ שהפכנו אותו לאינסוף. את האחדות השכלית הזו, כאמור, ניתן לדמיין ולצייר בשכל.
כאשר אדם נמצא בעולם של נפרדות, בעולם של אשליות ולא בעולם האמיתי, הוא חווה נפרדות. אך כאשר הוא מתעורר ומקבל הארה אלוהית, משמעות הדבר היא שהוא מתחבר לאחדות של המציאות ומתמזג עם האחד שאין בו הבדלי דברים. ישותו הנפרדת נעלמת, והוא מתאחד עם האחדות של המציאות או מתחבר אליה, ונעשה קיים בתוכה. הוא מתחבר לאלוהים וחוזר אל צור מחצבתו, אל האחד ואל האחדות. במצב זה מתבטלת ישותו הנפרדת, ומתקיימת ישותו האינסופית, האחדותית, אל האלוהים.
האם במצב זה ישנו אלוהים היודע שהוא קיים? ומה פשר האמירות של בני האדם שאלוהים יודע, חושב ואומר?
התשובה היא שלא. אין שם ידיעה של אלוהים כפי שאנו תופסים אותה. זו אינה ההבנה הנכונה של אלוהים, כיוון שבאחדות פשוטה ואינסופית לא יכול להיות “יודע”. בשביל שיהיה מישהו או משהו שיודע את קיומו, נדרשת הפרדה בין שלושה מרכיבים: היודע, הידיעה והידוע. באחדות פשוטה ואינסופית, המהווה את מהות האלוהים, אין שום חלוקה בין דבר לדבר. שם היודע, הידיעה והידוע הם אחד ממש, ואין כל הבדל ביניהם. לכן, לא שייך לומר שאלוהים “יודע את עצמו”, שכן היודע, העצמי וכל יתר הדברים הם אחדות פשוטה, מוחלטת ואינסופית.
מאפיין נוסף של האחדות השכלית הוא שניתן להבין אותה ויש לה משמעות בשכל, כיוון שיש לה הפך. ההפך של האחדות השכלית הוא הנפרדות או השניות, ומתוך קיומו של הניגוד הזה, ניתן לדמיין אותה.
ניתן לכנות את האחדות השכלית גם בביטוי “אין”. המציאות שיש בה דברים נפרדים היא ה”יש”, ואילו האחדות שאין בה דברים נפרדים ניתנת לכינוי כ”אין”. השכל מסוגל להבין אותה כיוון שהיא מהווה את הניגוד המוחלט של היש.
אחדות חוץ-שכלית
לעומת זאת, האחדות החוץ-שכלית אינה ניתנת להבנה בשכל כלל, שכן מעצם הגדרתה היא נמצאת מחוץ לגבולות השכל. את האחדות החוץ-שכלית ניתן להגדיר כמצב שבו אין הבדל בין יש לאין.
האם אפשר להסביר את האחדות החוץ-שכלית? מדוע אי אפשר להסביר אותה, והאם ניתן להסביר מה זה אומר שאין הבדל בין יש לאין? מדוע לא ניתן להסביר קביעה זו?
התשובה היא שלא, לא ניתן להסביר ואי אפשר להסביר את האחדות החוץ-שכלית.
כדי להבין מדוע, יש להתבונן במהותו של הסבר: מהו הסבר בעצם? הסבר הוא תהליך שבו אנו לוקחים מושג או דבר שאינו מובן לנו, ומנסים להבין אותו באמצעות דברים אחרים המוכרים ומובנים לנו. נניח, למשל, שאנו רוצים להסביר מהו עץ. אנו נסביר אותו באמצעות מושגים אחרים שמובנים לנו: ניתן להסביר שעץ הוא צמח גבוה, בעל גזע, ענפים ושורשים ארוכים האוחזים בקרקע. כל המושגים שבהם השתמשנו כדי להסביר מהו עץ – צמח, גזע, ענפים, שורשים, הם מושגים אחרים שאינם העץ עצמו. נקודת ההנחה היא שאת המושגים הללו אנו כבר מכירים, ודרכם אנו מסבירים את המושג הבלתי מובן. במילים אחרות, מושג לא מובן מוסבר תמיד באמצעות מושגים אחרים שמובנים לנו.
אולם, האחדות החוץ-שכלית מעלימה ומבטלת את כל המושגים הקיימים, כולל את המושגים הבסיסיים ביותר. לכן, ברגע שביטלנו את ההבדל בין יש לאין, לא נותר לנו שום מושג פנוי שבאמצעותו נוכל להסביר את האחדות הזו, שמשמעותה היא שאין הבדל בין יש לאין. לא נותר כלי להסברת האחדות החוץ-שכלית.
הדבר דומה לאדם שאין לו עוד מחשבות, אדם שמחקו לו את כל המחשבות כולן. האם הוא יכול להסביר משהו? התשובה היא בהחלט לא, כיוון שאין לו שום כלי שבאמצעותו הוא יכול להסביר או לתפוס דבר. כך בדיוק קורה כאשר אדם פוגש באחדות החוץ-שכלית – הדבר מוחק את פעולת המוח לחלוטין. לכן הוא אינו יכול להסביר עוד שום דבר, ובכלל זה גם לא את האחדות עצמה, שכן הוא נמחק לחלוטין. ברגע שמבטלים את הנחת היסוד הכי בסיסית של המחשבה והמוח, המוח אינו יכול לחשוב עוד ואינו יכול להסביר דבר, ובכלל זה גם לא את מושג האחדות.
משל למה הדבר דומה? לאדם עיוור מלידה. האם ניתן להסביר לו את הצבעים השונים? לא, מכיוון שאין לו שום דימוי של צבע אחר כדי להסביר לו דרכו, שהרי הוא לא ראה צבעים מעולם.
אך ההבדל בין אי-היכולת להסביר דבר הנמצא מחוץ לשכל לבין אי-היכולת להסביר לעיוור, הוא הבדל פי אינסוף; המשימה להסביר את האחדות החוץ-שכלית היא בלתי אפשרית לחלוטין, הרבה יותר מאשר להסביר לעיוור צבעים מהו הצבע האדום.
מדוע? משום שלעיוור צבעים אולי ניתן להסביר את המושג באמצעות חושים אחרים – כגון חוש המישוש, חוש הטעם או יתר החושים שאינם חוש הראייה והצבע; ייתכן שניתן להקביל לו את החוויה דרך חוש אחר. אך את האחדות החוץ-שכלית לא ניתן להסביר בשום פנים ואופן, כיוון שמחקנו את המוח כולו, מחקנו את כל השכל ומחקנו את כל האמצעים וכלי ההסברה האפשריים. אין כל אפשרות להסביר זאת, מכיוון שביטלנו את המושג היסודי והבסיסי ביותר, ולאחר ביטולו לא נותר דבר שבאמצעותו ניתן לספק הסבר.
יתרה מכך, הסברים מתבצעים על ידי השכל, והשכל מבצע את פעולות ההסברה והתפיסה שלו באמצעות הגדרות. השכל תופס דברים אך ורק באמצעות הגדרות. מאחר שהרעיון ש”אין הבדל בין יש לאין” מבטל את כל ההגדרות הקיימות כולן, לא ניתן להסביר עוד דבר, וכל שכן שלא ניתן להסביר את האחדות שבה אין הבדל בין יש לאין.
למעשה, עצם הדיבור על אודותיה, האמירה שהיא מצב של “אין הבדל בין יש לאין” או השמעת כל טענה לגביה, היא עצמה פלא חריג. כיצד בכלל ניתן לדבר על האחדות הזו, הרי היא נמצאת מחוץ לכל מחשבה באופן מוחלט? מכל מקום, אפילו דיבור זה עצמו הוא בבחינת יותר מדי, וכל שכן שלא ניתן להסביר אותה מעבר למילים הללו.
האם האחדות החוץ-שכלית קיימת, והאם אפשר להגיע אליה?
חכם האמת אומר שהיא אכן קיימת וכי ניתן להשיג אותה.
כיצד אנו בטוחים שלא ניתן להסביר אותה, וכיצד אנו בטוחים שהיא מוחקת לנו את המוח?
התשובה לכך היא כפי שיודעים שחוש הראייה ניטל מאיתנו. כיצד אנו יודעים שנטלו ומנעו מאיתנו את השימוש בחוש הראייה? אנו מנסים להשתמש בו ונוכחים לדעת שהדבר אינו אפשרי עוד. למשל, אם מישהו שם לנו כיסוי עיניים האוטם את הראייה לחלוטין ואומר לנו: “תנסו לראות דברים”, אנו ננסה לראות ונווכח שלא ניתן לראות דבר. אז נאמר לו שהחסימה על העיניים מונעת מאיתנו את השימוש בחוש הראייה. אותו הדבר קורה כאן: ברגע שאומרים לאדם “תמחוק את ההבדל בין יש לאין ותנסה להבין ולהסביר דברים”, אנו רואים מיד שאיננו מסוגלים לחשוב על דבר, כל שכן שאיננו יכולים להסביר דברים, ובוודאי שאיננו יכולים להסביר מהו המצב שבו אין הבדל בין יש לאין. מנסים – ומוכיחים זאת הלכה למעשה.
האם האחדות החוץ-שכלית טובה?
לכאורה, ניתן היה לומר שהדבר תלוי בהגדרת המושג “טוב”. אם נגדיר ש”טוב” הוא שלמות, וכי חסרון הוא “לא טוב”, הרי שמאחר ובשכל תמיד ישנו חסרון (שכן השכל פועל לפי הגדרות, וכל הגדרה מחסירה מעצמה את מה שאינו מוגדר בתוכה), בהכרח בכל תפיסה שכלית ישנו חסרון. ממילא, תפיסה חוץ-שכלית, שהיא האחדות האמיתית, מהווה שלמות ואין בה חסרון – ולפיכך היא טובה.
אלא שיש כאן בעיה, ולכן קביעה זו אינה נכונה. באחדות החוץ-שכלית לא ניתן לייחס לה דבר, כיוון שהמושג “שלמות” עצמו הוא מושג מוגדר, השרוי במקום שבו יש הבדל בין שלמות לחסרון. שלמות וחסרון הם מושגים שכליים לחלוטין, היוצרים הפרדה בין דבר לדבר (בין השלם לחסר). לכן, במקום שנמצא מחוץ לכל המושגים הללו, אין זה רלוונטי לדבר על שלמות וחסרון.
על האחדות החוץ-שכלית ניתן לומר שהיא חסרון באותה המידה שניתן לומר עליה שהיא שלמות. מאחר שהיא אינה מוגדרת, היא שלמות כשם שהיא חסרון, היא חסרון כשם שהיא שלמות, והיא אינה שלמות ואינה חסרון, ובו-זמנית היא גם שלמות וגם חסרון. מאחר שהיא אינה מוגדרת באופן מוחלט, אפשר לומר עליה הכל מכל כל, ואי אפשר לומר עליה דבר. לכן, כל הדיבור על טוב ורע, שלמות וחסרון, הוא חסר פשר לחלוטין בהקשר זה.
והאם האחדות השכלית טובה?
באחדות השכלית התשובה תלויה לחלוטין בהגדרת הטוב. אם נגדיר “טוב” כמקום שאין בו סבל, מקום שאין בו דבר רע ומקום שלא חווים בו חסרון – אז באמת באחדות השכלית אין חסרון. כאשר הכל אחד, אין חוויה נפרדת, ממילא אין חווית חסרון, אין רע ואין סבל.
אך אם מגדירים “טוב” כחוויה חיובית באופן פוזיטיבי (חוויה אקטיבית של עונג), הרי שהאחדות אינה טובה; באחדות השכלית אין חוויה טובה פוזיטיבית, אלא ישנו רק היעדר רע באופן מוחלט.
ומה לגבי אחדות שבין טוב ורע?
כלומר, במקום שבו אין הבדל בין טוב לרע – האם זה טוב?
ראשית לכל, יש להבהיר על איזו אחדות מדברים – האם מדובר על אחדות שכלית או על אחדות חוץ-שכלית:
אם מדברים על אחדות חוץ-שכלית, אז כפי שראינו למעלה, זהו מקום נטול הגדרות שבו ניתן לומר עליו הכל ובו-זמנית אי אפשר לומר עליו דבר.
ואם מדברים על אחדות שכלית, הרי כפי שביארנו, הדבר תלוי בהגדרת הטוב. אם נגדיר כטוב מקום שאין בו סבל אך אין בו גם הנאה, באחדות זו ניתן לומר שהכל טוב. אך אם נגדיר טוב כמקום שיש בו חוויה חיובית של הנאה ולא רק היעדר רע, אז אחדות זו אינה טובה.
סיכום
אחדות שכלית היא מצב שבו קיים רק דבר אחד בלבד במציאות, ותפיסה זו אינה נוגדת את חוקי השכל. לעומתה, אחדות חוץ-שכלית היא המצב שבו אין כל הבדל בין יש לאין, מושג שלא ניתן להעלות ולקלוט בשכל בשום אופן.
האחדות השכלית נחשבת טובה אם נגדיר את הטוב כהיעדר רע והיעדר סבל. לעומת זאת, באחדות החוץ-שכלית, מאחר שאפשר לומר עליה כל דבר ואי אפשר לומר עליה דבר, ניתן לומר עליה שהיא טובה באותה המידה שאפשר לומר עליה שהיא רעה, או כל הגדרה אחרת.
