ביטחון והשתדלות – כיצד יש לנהל את איזון בין ביטחון להשתדלות?
יש הרבה בלבול בנושא של ביטחון והשתדלות. הרבה אנשים מסתבכים עם שני מושגים אלה. אז איך נכון להתייחס לצמד המושגים ביטחון והשתדלות?
ראשית כל, יש להבין שאלה שני מושגים שיכולים להיות מנוגדים זה לזה. כלומר, ביטחון הוא מצב של חוסר עשייה, ותלות מוחלטת בחסדי אל. אדם עם ביטחון מלא לא אמור לעשות שום דבר בשום נושא. מאידך גיסא, השתדלות משמעותה עשייה עצמית של האדם עצמו, בלי להיות תלוי בחסדי האל.
יש הרבה אנשים ששני המושגים האלה יוצרים בלבול בראשם. אם כך, איך נכון להתייחס לשני מושגים אלה?
יש כאלה שנצמדים לרעיון שאומר שעל האדם להשתדל לבטוח באלוהים, וכמה שיותר ביטחון, כך יותר טוב. לפי גישה זו, המצב האידיאלי הוא שאדם לא יעשה כלום בשום דבר.
הגישה הנגדית היא שאדם צריך לעשות ולפעול בכוחות עצמו, ולא להישען על אף אחד. “אם אין אני לי, מי לי?”, וכיוצא בזה מדברי חכמים, שרומזים על רעיון זה.
אבל נראה שהאידיאל השלם הוא גם וגם. כלומר, מצד אחד לעשות השתדלות ככל יכולתו של האדם, ובמקביל לבטוח בחסדיו של מקום.
“ארבעה מלכים היו—מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים י”ח): ‘ארדוף אויבי ואשיגם…’ אמר לו הקב”ה: אני עושה כן. הה”ד (ש”א ל’): ‘ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם…’. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו: אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב’ י”ד): ‘וירדפם אסא… כי נשברו לפני ה’…’ לפני אסא אין כתיב כאן אלא ‘לפני ה’ ולפני מחנהו’. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקב”ה: אני עושה, שנאמר (שם כ’): ‘ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה’… וינגפו…’. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקב”ה: אני עושה, שנאמר (מלכים ב’ י”ט): ‘ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור…’ (איכה רבה פתיחתות ד”ה זבדי).
דוד וחזקיהו עומדים בשתי קצוות. חזקיהו בקצה אחד של חוסר מעש מוחלט, מצד שני דוד שעושה את ההשתדלות המקסימלית. השאלה היא: מיהו הדמות האידיאלית הראויה ללכת בעקבותיה ולשאוף אליה? האם להיות כפי הנהגתו של דוד שהשתדל, או כחזקיהו שלא עשה שום מעשה לניצחון על אויביו?
בספר מסילת ישרים פרק י’, הרמח”ל משיב על השאלה הזאת וכה דבריו:
“וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (איכה רבתי טו): שֶׁדָּוִד הָיָה נִזְהָר וּמְנַקֶּה עַצְמוֹ נִקָּיוֹן גָּמוּר מִכָּל אֵלֶּה, וְעַל כֵּן הָיָה הוֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה בְּבִטָּחוֹן חָזָק, וְהָיָה שׁוֹאֵל (תהלים י”ח): ‘אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם’, מָה שֶׁלֹּא שָׁאֲלוּ יְהוֹשָׁפָט, אָסָא וְחִזְקִיָּה לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְנֻקִּים כָּל כָּךְ.”
הרעיון הוא ששתי הקצוות אינן רצויות. כלומר, בקצה אחד יש לנו את חזקיהו, שישן על מיטתו ללא מעש, ואלוהים עושה הכול עבורו. בקצה השני יש את פרעה מלך מצרים, שחשב שהכול תלוי אך ורק בעצמו בלבד, כפי שנאמר עליו: “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי “(יחזקאל פרק כט פסוק ג)
לפי גישת פרעה, הכול, כולל הכול, תלוי אך ורק בעצמו.
הדמות הראויה ללמוד ממנה, וההנהגה האידיאלית, היא של דוד המלך. מצד אחד היה מתפלל לאלוהים שיושיעו אותו מיד אויביו, ומצד שני היה עמל ומתייגע ומשתדל ככל יכולתו כדי להצליח.
כלומר, מעין “שני שעשויים”: מחד לפעול, לעשות, להשתדל ולהתייגע, ובו זמנית, במקביל, לזכור שההצלחה תלויה גם באלוהים ולא רק בעשייה אנושית בלבד. כמו שאמר דוד: ” אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר”( תהילים קכז). כלומר, צריך שומר, אבל השומר צריך לזכור שאם אלוהים לא יהיה בעזרו, לא יצליחו מאמציו. מאידך גיסא, אין נכון לשבת בחיבוק ידיים או לישון ולא לעשות שום דבר, כחזקיהו. כי אם זו התכלית, למה שאדם יהיה קיים בכלל? למה שייברא בכלל? הכול יפעל אלוהים, והאדם בכלל לא יבוא לעולם או שיינטל מן העולם. אין בו שום צורך יותר.
אם הכול רק פעולות אלוהים בלבד, אז למה צריך את האדם בכלל? אלא שעשייה אנושית מורכבת משני רעיונות: האחד האמונה שעליו לפעול ככל יכולתו ולהתייגע כפי כוח האדם, ובו זמנית לזכור שאם אלוהים לא יהיה בעזרו, לא יועילו לו כל השתדלותו.
זהו שאומר הפסוק: “וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (דברים ח’, פסוק י’).
וכן אמר שלמה: ” סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה. (משלי כא, פסוק לא)
לסיכום, יש שיטות שמקדשות רק את הביטחון, ומנגד יש שיטות שמקדשות רק את ההשתדלות. התבאר כאן שהדרך הרצויה היא להשתדל ולהתייגע כפי כוח האדם, ובמקביל לזכור שהיא לבדה לא תצליח ללא העזר האלוהי.
