האם המוסר שלנו אובייקטיבי, והאם אנחנו חייבים את אלוהים כדי להיות מוסריים?
כשמדברים על מוסר, מדברים על טוב ורע. מי שפועל ומטיב עם הזולת הוא מוסרי, ומי שמרע לו אינו מוסרי. אך השאלה הגדולה היא האם המושגים האלה קיימים באמת במציאות באופן אובייקטיבי, או שהכל סובייקטיבי ותלוי סיטואציה?
התשובה תלויה לחלוטין באיך שאנחנו מגדירים “אובייקטיבי”:
מצד אחד, אם נגדיר אובייקטיביות כדבר שמחייב מבחינה לוגית, המציאות כשלעצמה היא ניטרלית. מבחינת הטבע, הרגשה טובה אינה שונה מהרגשה רעה, ומוות או חיים, עוני או עושר, הם פשוט אירועים שונים במציאות ללא עדיפות של אחד על פני השני. בנוסף, אם אובייקטיבי פירושו קיים אצל כל היצורים, הרי שהדומם והצומח אינם חשים טוב ורע, ולכן המוסר אינו אובייקטיבי.
מצד שני, אם נגדיר אובייקטיביות כדבר שמשותף לכל בני האדם – התמונה משתנה. חוויית הטוב והרע היא מולדת וטבועה בכל אדם ואדם. אפילו אנשים שמגיעים לקצה ומבקשים לסיים את חייהם, עושים זאת משום שרע להם והם מחפשים את הטוב. הטבע האנושי הזה לטוב ורע הוא מוחלט, ולכן ברמה האנושית, המוסר הוא אובייקטיבי לחלוטין.
אמנם הדיון סביב מעשים ספציפיים (כמו האם חיים או מוות הם טובים) הוא מורכב ומשתנה לפי האינטרס והסיטואציה של האדם, אך הבסיס של עצם קיומם של טוב ורע משותף לכולנו.
ומכאן עולה השאלה הבאה: האם בשביל שהמוסר הזה יחייב אותנו, אנחנו חייבים להאמין באלוהים כנותן תוקף?
רבים טוענים שללא כוח עליון שיצדיק את הערכים, המוסר הופך להחלטה שרירותית של בני אדם. אך כאן ישנו כשל לוגי כפול: ראשית, אם לאלוהים אין צורך במקור חיצוני שיצדיק אותו, מדוע שלמוסר האנושי או לערכים המופשטים יהיה צורך כזה? שנית, ברגע שבני אדם מסכימים ביניהם על ערכים מסוימים מתוך הבנתם, מהטבע או מהסכמה חברתית, מי שפועל לפיהם הוא מוסרי, ומי שמפר אותם הוא בלתי מוסרי, מעצם ההסכמה.
לסיכום, מקור המוסר הוא מולד ואנושי. הוא מבוסס על כך שכולנו חווים טוב ורע. מי שמטיב עם אחרים הוא מוסרי, ואין שום הכרח באמונה באלוהים כדי להצדיק או לקיים חיים מוסריים.
