המחלוקת בין הרמב”ם למהר”ל בשאלת ריבוי הדעות
הרמב”ם, בהקדמה לפירוש המשנה, כותב: אם שני אנשים מחזיקים באותם עיקרי לימוד – כלומר, כללי לימוד והיסק – וכן חכמת עיונם שווה, לא יהיו ביניהם מחלוקות כלל. ואם כן תהיינה – הן תהיינה מועטות מאוד.
וזה לשונו:
“שכל שני אנשים, בהיותם שווים בשכל, בעיון, ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות – לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים. ואם נפלה – תהיה מועטה… אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם… נפלה מחלוקת ביניהם בעיון דברים רבים. שסברת כל אחד ואחד מהם לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים“
(רמב”ם, הקדמה לפירוש המשנה)
אם כן, כאשר כללי הלימוד משתנים, וכן כאשר חכמת העיון נחלשת – מתרבות המחלוקות. לכן נאמר:
“משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכם – רבתה מחלוקת בישראל“
(משנה, סוטה ט, טו)
לפי הרמב”ם, ריבוי המחלוקות הוא תוצר של פער בכללי הלימוד, או של חולשה בעיון – או שניהם גם יחד. לדעתו, אצל הראשונים שכוח עיונם היה גדול – לא נמצאו מחלוקות רבות. ואילו אצל האחרונים, בגלל חולשת עיונם – רבו המחלוקות בישראל.
אף על פי כן, הרמב”ם אינו רואה בכך בעיה עקרונית, משום שהתורה ציוותה לשמוע אל “השופט אשר יהיה בימים ההם“ (דברים יז, ט)– כלומר, אין תלות ברמתם האישית של השופטים. שהרי לא כל החכמים הם כחכמת יהושע ופינחס.
וזה לשונו:
“ואין להאשימם בכל זאת… שהקב”ה לא ציוונו בעבודתו על עניין זה, אבל ציוונו לשמוע מחכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר: ‘אל השופט אשר יהיה בימים ההם‘”
(רמב”ם, שם)
מכאן עולה, שלדעת הרמב”ם, כאשר החכמה טהורה, והלימוד נעשה לפי כללים נכונים – לא אמורה להיות מחלוקת. כנראה שהסיבה לכך היא שהאמת אחת, ולכן ככל שעולים במעלות החכמה – מתכנסים לאותה אמת. כאשר חכמתם נחלשת, מתרבות הדעות והמחלוקות.
אולם דברי הרמב”ם משביעים את מי שמבקש רק לצאת ידי חובה, אך אינם מנחמים את מי שמבקש את האמת גופה.
הטענה שהתורה דורשת רק להישמע לחכמים שבדור – גם אם חכמתם פחותה – אינה מספקת את השואף לאמת.
בעיה נוספת עולה מדברי הרמב”ם בקטע הבא:
“ועל הדרכים האלו נפלה מחלוקת. לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר“
(רמב”ם, הקדמה לפירוש המשנה)
משפט זה סותר לכאורה את דבריו הראשונים, מהם משתמע שיש רק אמת אחת, ולכן אם יש מחלוקת – אחד מהם טועה. כאן, לעומת זאת, משמע כאילו שני הצדדים מדברים אמת – ויש ריבוי אמיתות.
לעומתו, המהר”ל מפראג (ב־באר הגולה ובמקומות נוספים) טוען שהמחלוקות נובעות ממורכבות המציאות האובייקטיבית עצמה.
לטענתו, אין דבר בעולם שאינו מורכב – והמורכבות הזו קיימת גם בתחום ההלכתי:
כל טמא כולל צד טהור, וכל טהור – צד טמא. כל איסור כולל צד של היתר, וכן כל היתר – צד של איסור. כל כשר כולל צד של פסול, וכן כל פסול – צד של כשר. כל הלכה מורכבת גם מהיפוכה.
לפי המהר”ל, המחלוקות הן תיאור של צדדים שונים באותה הלכה, ולכן שתי הדעות נכונות – משום שכל דין מורכב ממספר בחינות.
על המשפט “אלו ואלו דברי אלוהים חיים“ מפרש המהר”ל שמדובר בבחינות מנוגדות שוות – כלומר, כאשר יש בדבר צד טמא וצד טהור בעוצמה זהה.
לגבי ההכרעה ההלכתית, המהר”ל קובע שהלכה נפסקת לפי המרכיב העיקרי.
כל דבר אמנם מורכב, אך לא כל חלקיו שווים. אם המרכיב העיקרי הוא טהור – ההלכה תהיה טהור, ואם המרכיב טמא – ההלכה תהיה טמא.
השאלה היא: מה סברו בעלי המחלוקת עצמם זה על זה?
האם כל אחד מהם חשב שהשני מציג צד אחר של אותה אמת – ושאין ביניהם מחלוקת של ממש?
אם כך, הרי שדבריהם דומים לאמירה התלמודית:
“מר אמר חדא, ומר אמר חדא – ולא פליגי“
אולם ברור מהתלמוד שהמחלוקות היו אמיתיות:
במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת לצורך מכשירי מילה. התנאים שחלקו עליו – לא. של רבי יוסי הגלילי – אכלו עוף בחלב. אחרים – אסרו זאת.
המחלוקות לא היו עיוניות בלבד – אלא גם מעשיות, כל צד שלל את דעת חברו בפועל.
ואם נאמר שכוונת המהר”ל היא שבפועל כל צד סבר שהוא הצודק, אך מבחינת האמת האובייקטיבית – שתי הדעות צודקות, אז נשאל:
מדוע שנקבל את דברי המהר”ל – אם חז”ל עצמם לא סברו כך?
אין סיבה או ראיה להעדיף את דבריו של המהר”ל על פני דבריהם של חז”ל.
לכן, הפער בין הרמב”ם למהר”ל הוא מהותי:
לרמב”ם – ריבוי המחלוקות הוא תוצאה של חולשת הדעת ומיעוט החכמה. ככל שיגדלו החכמים – יתמעטו המחלוקות. האמת אחת, והחולקים פשוט לא הגיעו אליה.
למהר”ל – ריבוי המחלוקות הוא תוצאה של מורכבות המציאות עצמה. ככל שיגדלו החכמים – תתרבינה המחלוקות, כי הם מסוגלים לראות צדדים נוספים.
לפי זה, היחס בין חכמה למחלוקת הוא הפוך:
לרמב”ם – ריבוי חכמה ממעט מחלוקת.
למהר”ל – ריבוי חכמה מרבה מחלוקת.
לסיכום:
מסקנתי היא כפי שמשתמע מתחילת דברי הרמב”ם – שאחד שולל את דעת השני, ויש אמת אחת.
ולא כפי שנרמז בסוף דבריו – שיש לגיטימציה למספר אמיתות מקבילות.
לדעתי, אין מקום להתנחם בכך שהתורה מצווה לשמוע לחכמי הדור, כלשון הרמב”ם.
איננו מבקשים לצאת ידי חובת שמים בלבד – אלא שואפים לעשות את הדבר הנכון באמת.
לכן יש לשאוף למעלה, לחפש את האמת האחת – על ידי לימוד לפי כללי הלימוד הנכונים, וזיכוך הדעת.
