חנוכה ויום העצמאות – חג אחד או שניים?
יש הטוענים כי חנוכה הוא חג התקומה הלאומית של עם ישראל בימי הבית השני. לכבוד התקומה הלאומית, השלטון העצמאי וחידוש השליטה על בית המקדש, נקבע חג החנוכה. בגלות נחגג החג לזכר אותה תקומה לאומית ולזכר העצמאות שהייתה לעם ישראל בארצו.
אלא שכעת, כאשר עם ישראל שב לארצו לאחר שנות נדודים בגלות, יש הטוענים כי אין טעם להמשיך ולחוג את חנוכה כבעבר, לזכר העצמאות שהייתה בימי הבית השני. הרי כיום נבנתה מחדש ישות לאומית עצמאית, ומצבהּ הלאומי של האומה (מלבד היעדר בית המקדש) טוב לפחות כפי שהיה לאחר התקומה החשמונאית. לכבוד תקומת מלכות ישראל בארץ ישראל מחדש, לאחר גלות ארוכה, כבר נקבע חג ויום טוב לתקומה הלאומית החדשה, הלא הוא יום העצמאות. לכן, לשיטתם, אין עוד צורך בחג לאומי שנחגג בגלות לזכר התקומה מבית שני.
מכאן המסקנה, לדעתם, שיש לאחד את שני החגים הללו למועד אחד, ולקבוע חג אחד לתקומה לאומית. החג לזכר התקומה הלאומית מימי הבית השני, חנוכה, יש לאחדו עם החג לתקומה הלאומית הממשית של ישראל היום, יום העצמאות. אין זה חשוב כרגע אם להעביר את יום העצמאות לחנוכה, או את חנוכה ליום העצמאות, או לקבוע מועד שלישי. הרעיון המרכזי הוא לאחדם לחגיגה אחת, שתהיה בעלת תוכן משמעותי יותר ורלוונטי לימינו.
האם יש לקבל או לדחות רעיון זה?
ראשית, יש להכיר כי בחנוכה קיימים שני מרכיבים: האחד מרכיב לאומי, כפי שנטען, אך נוסף עליו קיים גם מרכיב דתי. עלינו לברר מהו אותו מרכיב דתי, האם הוא רלוונטי לימינו, וכיצד הוא עשוי להשתלב ביום העצמאות. כמו כן, יש לשאול האם נכון לשלבו, או שמא עדיף להשאירו נפרד, כדי שלא ייבלע בקודש הלאומי של יום העצמאות.
אפילו אם נניח שבחנוכה קיים רק מרכיב לאומי, עדיין יש לדון, האם עדיף לאחד בין החגים, או שמא עדיף להשאירם נפרדים, בבחינת “טובים השניים מן האחד”? והאם אכן יש מתאם בין המרכיב הלאומי של חנוכה לבין החג הלאומי של יום העצמאות?
כדי להשיב על שאלה זו, ראשית יש לברר מהו היסוד הרוחני־תורני שבגינו תיקנו את חג החנוכה. לאחר מכן יש לבחון האם יסוד זה תואם את יום העצמאות, ואם כן, האם ראוי לשלב ביניהם.
במאמר זה ברצוני לברר נקודה אחת יסודית העשויה להשפיע על הדיון שפתחנו בו: מהו תוכנו האמיתי של חנוכה? כדי לדון בכך, עלינו לרדת לשורש הדבר.
לצורך זה עלינו לשאול: מאי חנוכה? במובן של חנוכה, מהתורה מניין?
לכאורה התשובה פשוטה: חנוכה אינו חג מן התורה, אלא מתקנת חכמים. אלא שהשאלה העמוקה יותר היא: מהו המקור בתורה שבגללו קבעו חכמים את חנוכה? ברור שחכמים אינם קובעים חג ללא כל מקור מן התורה.
אין להסתפק בתשובה שהגמרא נותנת לשאלה מדוע מברכים ו”וציוונו” על נרות חנוכה, שהרי הגמרא משיבה לכך מן הפסוק “לא תסור” (דברים י”ז, י”א). תשובה זו מסבירה מדוע אנו מצווים לשמוע לחכמים, אך אינה עונה על השאלה שלפנינו: מהו הצידוק התוכני לתקנת חנוכה, ולא עצם סמכותם של חכמים. כאן אנו שואלים מהו התוכן התורני המצדיק את התקנה. עצם הסמכות אינה אומרת שחכמים יכולים לתקן כל תקנה ללא בסיס תורני־הלכתי המצדיק אותה.
כך, למשל, חכמים תיקנו את איסור “בישולי גויים”, אך חייב להיות לכך תוכן תורני. ואכן, מקור התקנה הוא באיסור “לא תתחתן בם”, שכן ראו חכמים שאכילה מבישולי גויים עלולה להוביל לחיתון. בדומה לכך, גזרו על אכילת עוף בחלב (לפחות לפי חלק מן הדעות), מחשש שיבואו לעבור על איסור “לא תבשל גדי בחלב אמו”. כל תקנה חייבת להתבסס על מצווה ממצוות התורה. אחרת, התקנה במקרה הטוב מיותרת וחסרת משמעות תורנית, ובמקרה הרע יש בה משום “בל תוסיף”.
לפיכך, כדי שתקנה כלשהי ובכללה תקנת חנוכה, תהיה בעלת משמעות ותוכן תורני, ולא תיחשב כ”בל תוסיף”, מוכרח שיהיה בה יסוד הנובע ממצווה מן התורה. אם כן, שאלה יסודית היא: מפני איזו מצווה ממצוות התורה תקנו את חנוכה?
מאחר שחכמים עצמם לא ביארו במפורש מהי המצווה שבגינה תיקנוה, עלינו לנסות להבין לאור רוח התקנה איזו מצווה ממצוות התורה באו חכמים לחזק באמצעות חג החנוכה. אני חוזר ומדגיש: חייב להיות תוכן של מצווה מן התורה שאותה התקנה באה לחזק; אחרת התקנה חסרת משמעות, ואולי אף יש בה משום “בל תוסיף”. מאחר שחכמים לא ביארו זאת (ככל הידוע לי), עלינו לנסות להבין מן הגלוי אל הנסתר, ולעמוד על אותו יסוד תורני שבאו חכמים לחזק.
נחזור לשאלת האיחוד:
החושבים שיש לאחד את חנוכה עם יום העצמאות, נראה שסבורים שחנוכה הוא בעיקר חג הודיה לאלוהים – הודיה על כך שהוא נותן כוח לעם ישראל לעשות חיל ולהקים מלכות. חנוכה, לדידם, הוא הודיה לאלוהים שבימי החשמונאים נתן כוח להקים את ממלכת יהודה. יום העצמאות, לפי תפיסה זו, זהה לו במהותו: שניהם נועדו לחזק את האמונה באלוהים באמצעות ההכרה וההודיה על כך שבעזרתו הצליח עם ישראל להשיב את מלכותו לאחר שנות גלות ארוכות. לפיכך, מאחר שלשני החגים תוכן אחד, יש לאחד ביניהם.
תשובה לדעה זו:
גם אם נניח שקיים תוכן משותף בין הממד הרוחני של חנוכה לבין זה של יום העצמאות, עדיין קיימים ביניהם הבדלים משמעותיים. נראה שלחנוכה תכנים נוספים בעלי משמעות אמונית עמוקה. ייתכן שמקורו התורני (או אחד ממקורותיו) של חנוכה קשור לחג הפסח ולמצוות זכר ליציאת מצרים, חיזוק האמונה באלוהים, באחדותו ובהשגחתו בעולם. ייתכן שחכמים ראו במאורע חנוכה מעין פסח המחזק את האמונה שאלוהים הוא המנהיג ומחולל הניסים. אמנם תוכן זה עשוי להימצא גם ביום העצמאות, אך האופן שבו נתפסים בעיני הציבור תוכנו של יום העצמאות ותוכנם של פסח וחנוכה שונה, וכל חג בנפרד יכול לתרום את תרומתו הרוחנית לעם ישראל בצורה שלמה יותר מאשר אם יאוחדו.
נראה שהמרכיבים הדתיים של חנוכה, הקשורים לבית המקדש, לנס פך השמן ולממד העל־טבעי – הם בעלי משמעות עמוקה, ואינם מופיעים בצורה דומיננטית ביום העצמאות.
לסיכום:
לרעיון לאחד בין יום העצמאות לחנוכה יש פוטנציאל לרענן, לחדש ולחזק את היסודות הרוחניים של שני המועדים. מאידך, יש בו גם סכנה של החלשה וטשטוש. סוגיה זו דורשת בחינה נוספת מעבר למה שנדון במאמר זה, כדי לגבש עמדה סופית ברורה ומבוססת יותר.
