שאלות מדידות – כיצד נדע שהתשובה שלנו נכונה ולא רק נשמעת חכמה?
אדם יכול לשאול שאלות רבות, לנהל דיונים ארוכים, להעלות רעיונות ולהגיע למסקנות שנשמעות עמוקות וחכמות.
אבל כאן מתעוררת שאלה יסודית:
כיצד נדע שהתשובה שהגענו אליה באמת נכונה?
זו השאלה המרכזית שצריכה ללוות אותנו כאשר אנו עוסקים בחקירה ובבירור האמת.
מה ההבדל בין שאלה שיש לה תשובה מדידה לשאלה שאין לה?
נניח שאדם צריך להכניס ארון לחדר בלי לפרק אותו.
אפשר לבדוק אם הארון נכנס או אינו נכנס.
או נניח שאדם צריך להטיס מטוס. אפשר לבדוק אם המטוס טס או אינו טס בהתאם לדרישות שהוגדרו.
כך גם בשאלה מתמטית.
אם אנו פותרים משוואה ומגיעים למסקנה ש־ X שווה 3, אפשר להציב את המספר במשוואה ולבדוק אם התשובה נכונה.
במקרים כאלה יש לנו דרך לבחון את התשובה.
לעומת זאת, יש שאלות שבהן אדם יכול להציע תשובה, אך אין לו דרך ברורה לבדוק אם היא נכונה.
לדוגמה, אם אדם שואל שאלה כללית כמו “האם אפשר להגיע לאמת?”, בלי להגדיר מהי אמת ומה פירוש להגיע אליה, אפשר להציע תשובות רבות, אבל לא ברור כיצד נוכל להכריע ביניהן.
האם עצם האפשרות להשיב כן או לא הופכת שאלה למדידה?
לא בהכרח.
אפשר לשאול שאלה שהתשובה עליה היא לכאורה “כן” או “לא”, ועדיין לא תהיה לנו דרך לבדוק איזו תשובה נכונה.
לכן, כאשר מדברים על שאלה מדידה, הכוונה החשובה אינה רק לכך שאפשר לנסח תשובה.
הכוונה היא שיש דרך לבחון את נכונות התשובה.
לדוגמה, אם אדם אומר שאפשר להכניס ארון לחדר, אפשר לנסות ולבדוק.
אבל אם אדם אומר שהגיע לאמת מוחלטת, בלי להגדיר מהי אמת מוחלטת ובלי להציע דרך לבדוק את דבריו, כיצד נדע שהוא צודק?
דוגמה מהפוליטיקה – התחייבות שאי אפשר למדוד
אפשר להמחיש את הבעיה באמצעות התחייבויות פוליטיות.
נניח שפוליטיקאי מתחייב שממשלתו תתבסס על מפלגות ציוניות התומכות ברעיון מסוים.
לכאורה, זו התחייבות ברורה.
אבל מה פירוש “תתבסס”?
האם הכוונה שכל המפלגות בממשלה יהיו ציוניות? האם די בכך שרובן יהיו ציוניות? האם הכוונה רק למפלגות המרכזיות?
ומה פירוש “תומכות”?
האם תמיכה חייבת להיות גלויה? האם שתיקה נחשבת לתמיכה? האם הימנעות מהתנגדות נחשבת לתמיכה?
כל עוד המושגים אינם מוגדרים, אפשר לפרש את ההתחייבות בדרכים שונות.
ממילא, קשה לבדוק אם הפוליטיקאי עמד בדבריו.
לעומת זאת, אם אדם מתחייב שלא יישב בממשלה עם מפלגה מסוימת, אפשר לבדוק אם הוא אכן ישב איתה או לא, בכפוף לתנאים ולתקופה שהוגדרו בהתחייבות.
ככל שההתחייבות מוגדרת יותר, כך קל יותר לבדוק אם קוימה.
הסכנה – להרגיש חכם בלי לדעת אם למדנו משהו
אחת הבעיות בדיונים שאי אפשר לבדוק את מסקנותיהם היא שאדם עלול להרגיש שהוא נעשה חכם יותר, אף שאין לו דרך לדעת אם הגיע למסקנה נכונה.
הוא יכול להציע הסברים, להמציא רעיונות ולנסח חידושים שנשמעים מרשימים.
אחרים אף עשויים לשבח אותו ולומר לו: “איזה חידוש יפה אמרת!”
אבל אם אין דרך לבדוק אם החידוש נכון, ייתכן שכל מה שהתרחש הוא יצירת תחושה של חוכמה, בלי שנרכשה ידיעה אמיתית.
לכן, במקום להתמקד בשאלה כיצד להישמע חכם, עדיף להתמקד בשאלה כיצד להגיע לתשובה שאפשר לבדוק את נכונותה.
כיצד נכון לגשת לחקירה?
לפני שמתחילים לדון בשאלה, כדאי לשאול:
מה בדיוק אני רוצה לדעת?
מה תהיה תשובה אפשרית לשאלה?
וכיצד אדע שהתשובה נכונה?
אם אין לי דרך לבדוק את התשובה, עליי לפחות להכיר בכך ולהבחין בין השערה לבין ידיעה שנבדקה.
אין פירוש הדבר שכל שאלה שאין לנו דרך למדוד את תשובתה היא בהכרח חסרת משמעות.
אולם לפי הגישה המוצגת כאן, יש עדיפות לעיסוק בשאלות שאפשר להגדיר ולבחון את תשובותיהן, משום שבאמצעותן אפשר לדעת אם באמת התקדמנו בחקירה.
לסיכום: השאלה החשובה ביותר אינה רק מהי התשובה, אלא כיצד נדע שהתשובה נכונה.
כאשר אנו עוסקים בשאלות שאין לנו דרך לבדוק את תשובותיהן, אנו עלולים להסתפק בהסברים שנשמעים חכמים, בלי לדעת אם הם נכונים.
לעומת זאת, כאשר אנו מגדירים את השאלה ואת הדרך לבדיקת התשובה, אפשר להתקדם מידיעות לא מבוססות לידיעות שאפשר לבחון.
המבחן של חקירה טובה אינו עד כמה התשובה נשמעת חכמה, אלא האם יש לנו דרך לבדוק שהיא נכונה.
