שיגעון וחכמה – כיצד יש להתייחס לשיגעון?
ראשית לכל, הגדרת דבר מה כשיגעון או כחכמה תלויה במידה רבה בעיני המתבונן, שכן תופעה מסוימת בעיני האחד יכולה להיחשב כחכמה עמוקה, ובעיני השני כטירוף ושיגעון.
יחד עם זאת, יכול להיווצר מצב של שיגעון אמיתי מצד עצמו, אשר הבריות כולן יחשבו בטעות שהוא חכמה גדולה. כפי שכתב רבי נחמן מברסלב, שישנה “רוח שטות” של עבירה, אשר מתלבשת באצטלה של חכמה מתוחכמת:
“כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ רוּחַ שְׁטוּת שֶׁל עֲבֵרָה, שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא רוּחַ שְׁטוּת.” (ליקוטי מוהר”ן, חלק א, תורה עב)
על כל פנים, כאשר אנו צופים בתופעה מסוימת שאינה מובנת לנו ומצטיירת בעינינו כמשוגעת, ניתן להתייחס אליה באמצעות שלושה אופני התבוננות:
האופן הראשון הוא להתייחס אל התופעה כשיגעון מוחלט. לפי גישה זו, הדבר נראה לנו כטירוף לא רק מפני שאנו חסרים את הידע הנדרש כדי להבינו, אלא מפני שהתופעה עצמה מהווה כסילות מוחלטת מצד עצמה. זהו יחס הקובע באופן נחרץ כי דבר זה הוא שיגעון באמת.
האופן השני הוא לנסות לתרץ את השיגעון. כלומר, לצאת מתוך נקודת הנחה אמונית שהתופעה הזו אוצרת בתוכה את החכמה העילאית ביותר, ורק השכל שלנו קצר מלהשיגה. מכוח הנחה זו אנו מנסים לבאר ולתרץ את הדבר בדרכים שונות, מגוונות ורבות, כדי ליישב אותו עם השכל האנושי.
האופן השלישי הוא להבין שזוהי חכמה עצומה הנמצאת מעל ומעבר לגבולות שכלנו, ועל כן אין לנו שום הסברים עבורה, מפני שהיא חכמה נעלמה. לפי תפיסה זו איננו מנסים כלל להסביר או לתרץ את התופעה בכלים רציונליים, משום שהיא שרויה לחלוטין מעבר לטווח ההשגה שלנו.
הדגמת שלוש הגישות: ספר הזוהר וטעמי המצוות
כדי להמחיש את שלוש נקודות המבט הללו, ניקח כדוגמה את האדם הקורא בספר הזוהר:
האופן הראשון תטען שקריאה זו והרעיונות המובאים בה הם שיגעון מוחלט, הזיה ודמיון חסר דעת.
האופן השני תגרוס כי מדובר בחכמה נעלמה, ועלינו לעמול כדי להסביר אותה. גישה זו תסביר שהכתוב בספר הזוהר משתמש בלשון של מליצה, משלים וסמלים המרמזים לרעיונות פילוסופיים וקבליים עמוקים, ויש לנסות ולהסביר את החכמה הטמונה בהם עד היכן שיד השכל משגת. לפי גישה זו כל קושי, סתירה או שאלה שמתעוררים אינם מעידים על חיסרון שבספר, אלא על קוצר המשיג, כפי שדרשו חכמים בגמרא על הפסוק בספר דברים:
“כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם – וְאִם רֵק הוּא, מִכֶּם הוּא רֵק, לָמָּה? שֶׁאֵין אַתֶּם יְגֵעִים בּוֹ” (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א, הלכה א; מבוסס על דברים, פרק לב, פסוק מז)
האופן השלישי תקבע שאין לנו באמת הסבר רציונלי, וההבנה הפנימית נעלמת מאיתנו לחלוטין. אין לנו שום דרך לבאר זאת בשכלנו, ואף על פי כן אנו מאמינים ויודעים שיש כאן חכמה עצומה ונסתרת שעומדת בפני עצמה, ללא צורך בהצדקה שכלית.
רעיון זה של חכמה עילאית המולבשת בלבוש שנראה לעיניים בשרניות כשיגעון או כחוסר היגיון מופיע רבות בסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. אנו מוצאים זאת למשל ב”מעשה משבעה קבצנים”, בדמותו של הקבצן השלישי שהוא קבצן החרש. בתוך כך נעשה רעש:
אפשר אף על פי כן זה המשוגע שהולך ואומר שהוא הגנני, וכל אחד מחזיק אותו למשוגע וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו – אפשר אף על פי כן אולי הוא הוא הגנני באמת?! והלכו והביאו אותו לפניהם, היינו לפני אלו שישבו ותיקנו את המדינה, וגם הוא, היינו החרש שמספר כל זה, היה שם, ואמרתי: בוודאי זה הוא הגנני באמת!
שלוש הגישות שהדגמנו לעיל ביחס לספר הזוהר תקפות לחלוטין גם ביחס לניסיונות של בני אדם להבין את טעמי המצוות. ישנם כאלו שמנסים להבין את טעמי המצוות רק לפי גבולות שכלנו האנושי, אך אין פירוש הדבר שאם מצווה מסוימת נראית לאדם כלשהו כבלתי הגיונית, הרי שהיא נטולת טעם. שלוש הגישות הללו נכונות כמובן גם ביחס לדרכי החשיבה, התפיסה וצורות ההתנהגות של בני האדם בכלל.
בין רמת החשיבה לרמת ההתנהגות
כאשר אנו מנתחים את מושגי החכמה והשיגעון, יש להבחין בין שני רובדים שונים: ישנה רמת החשיבה והמחשבה, וישנה רמת ההתנהגות והמעשה.
מצד אחד, קיים מושג של “שיגעון אובייקטיבי”. זהו שיגעון שאינו תלוי בפרשנות תרבותית או בעיני המתבונן, אלא נובע מתוך השכל עצמו, כאשר רעיון, צורת חשיבה או התנהגות מנוגדים באופן מוחלט ומוכח למושכלות הראשונות של השכל והלוגיקה, הדבר ייחשב לשיגעון מבחינה אובייקטיבית.
מצד שני, היחס בין המחשבה הפנימית להתנהגות החיצונית יכול להיות מורכב ומפותל,
יכולה להתקיים התנהגות משוגעת למראית עין, אשר נעשית דווקא מתוך חכמה עמוקה ותכנון מדויק.
ומנגד יכולה להתקיים התנהגות חכמה ושקולה למראית עין, אשר נובעת במקורה מתוך מניעים של שיגעון גמור וטירוף פנימי.
נמצא שיש לנו שתי רמות שיפוט של חכמה ושיגעון: האחת פנימית מחשבתית והשנייה חיצונית התנהגותית. כפי שביארנו, תיתכן הנהגה מטורפת הנובעת מחשיבה עמוקה, ותיתכן התנהגות חכמה הנובעת מחשיבה מטורפת. כמובן, קיימים גם המקרים הפשוטים יותר שבהם גם החשיבה וגם ההתנהגות הן משוגעות, או שבהם גם החשיבה וגם ההתנהגות הן חכמות.
לסיכום
עיקר המבחן והבחינה של חכמה ושיגעון צריך להתבצע ברובד הפנימי של החכמה והדעת, ולא ברובד החיצוני של ההתנהגות בלבד. לפעמים יכולה להתגלות התנהגות הנראית כמשוגעת לחלוטין, אך טמונה בה חכמה אדירה.
דוגמה מובהקת לכך ראינו אצל דוד המלך בספר שמואל: כאשר ברח מפני שאול אל אכיש מלך גת וחשש לחייו, הוא שינה את טעמו והתנהג כמשוגע גמור בפניהם – ריר על זקנו ותופף על דלתות השער. בזכות התנהגות “משוגעת” זו, שהייתה מונעת מחכמה עמוקה של פיקוח נפש, הציל את חייו, כפי שנאמר:
“וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי… וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם”( שמואל א, פרק כא, פסוקים יד–טז; פרק כב, פסוק א)
