מה בטוח נכון – האם יש וודאות בקיום של ה”אני“?
שום דבר לא בטוח נכון. שום דבר.
המודעות היא ודאי נכונה כי אין דרך להטיל בה ספק. קיומה הכרחי, לכן היא ודאית ובטוח נכונה. כי איך אפשר להטיל ספק בחוויית הקיום?
בחלום, ה”אני” שבחלום חווה את קיומו. אף־על־פי־כן, אנחנו יודעים שחוויית הקיום של ה”אני” שבחלום היא אשליה, ולא קיימת באמת. אם כן, זו הוכחה שגם חוויית הקיום הנוכחית אינה ודאית.
אלא שיש לשאול: הרי ה”אני” המודע לא נעלם לחלוטין בחלום, אלא מתעורר ל”אני”־מודע אחר. ה”אני” שבחלום התברר כאשליה, אבל יש “אני” אחר שהוא באמת קיים. הגם שה”אני” שנחלם התברר כאשליה ודמיון, הרי ה”אני” של החולם מתעורר, והוא אמיתי, הוא לא אשליה כמו ה”אני” שבחלום. כלומר, “אני” כלשהו תמיד קיים, ולכן הוא בטוח נכון.
אלא שיכול להיות שגם ה”אני” החולם יכול להתברר כחלום. יתכן שאדם נמצא בחלום בתוך חלום, ולכן גם החולם יכול להיות חלום.
ומה אם נאמר: נכון שגם ה”אני” החולם הוא אשליה, עדיין יהיה “אני” אחר שהחולם את החולם. תמיד, בסוף, יש “אני” כלשהו שהוא תמיד קיים, והוא לא יכול לא להיות קיים.
אלא ניתן להשיב: גם עליו ניתן לשאול, אולי גם הוא רק חלום, אשליה ודמיון. וכך, על כל “אני” חולם, תמיד ניתן לשאול: אולי חלום? כך שלא ניתן למצוא “אני” מודע שלא יהיה ניתן לשאול עליו, “האם הוא חלום?”, ואולי הוא לא באמת קיים. לכן, כל “אני” באשר הוא, עד סוף, כל “אני” שיהיה, תמיד ניתן לשאול: אולי הוא אשליה ודמיון ולא אמיתי? לכן, לא ניתן להיות בטוח ב”אני” מודע כלשהו.
במילים אחרות, כמו שה”אני” האחרון, החיצוני, ה”אני” שבחלום התברר כחלום, יכולים להטיל ספק בכל “אני” שיישאר: אולי הוא חלום? לכן לא ניתן למצוא “אני” מודע כלשהו שקיומו ודאי ובטוח. כמו שעל ה”אני” הנוכחי אנו שואלים “אולי הוא חלום?”, כך גם על ה”אני” הראשון נוכל לשאול עליו: אולי הוא חלום, אשליה ודמיון?
על כל פנים, אנחנו מבינים שה”אני” המודע הנוכחי אינו בטוח נכון, כי הוא יכול להיות חלום, כי אולי הוא חלום.
אנחנו גם מבינים שאם תהיה שרשרת של “אני” לאחור המתגלגלת עד אינסוף, אז גם לא נוכל להגיע ל”אני” ודאי, כי על כל “אני” יכול להיות ספק, אולי הוא חלום ואשליה.
אבל אם נאמר שהשרשרת של ה”אני” לאחור יש לה סוף, והיא נעצרת באיזו נקודה, אז כן נוכל להגיע לוודאות ב”אני” כלשהו. אותו “אני” שלפני הראשון הוא ה”אני” וודאי ובטוח נכון.
וצריך להבהיר: אין הכוונה בהכרח שה”אני” הזה הוא מודע או לא מודע. כמו כן, לא בהכרח שניתן לדעת את אותה ישות. יכול להיות שאותו “אני” לא ניתן להגדיר ולא ניתן לדעת, אבל ניתן להיות בטוחים שישנו שם מצוי ראשון. והמצוי הזה, קיומו ודאי, והוא מחויב.
מכאן יש לדון בשתי שאלות:
- מיהו ה”אני”: האם המודע החווה את הקיום, או ההוא שלפני המודע לקיום?
- האם יש “אני” ראשון, או שאין “אני” ראשון, אלא שרשרת אינסופית של “אני”?
אם נאמר שאין “אני” ראשון, אלא יש שרשרת אינסופית של “אני” לאחור עד אינסוף, אז לא ניתן לומר שיש “אני” ודאי ובטוח.
אך אם נאמר שיש “אני” ראשון, אז ה”משהו” שלפני ה”אני” המודע הראשון הוא המצוי הראשון ומחויב המציאות.
אם כך, יוצא שאם ה”אני” של האדם הוא ה”אני” המודע ובעל הכרת העצמי, אז הוא לא יכול להיות ודאי ובטוח, כי יכול להיות שהוא רק חלום. כלומר, אפילו ה”אני” הראשון, אם הוא בעל מודעות של הכרת ה”אני”, אז הוא יכול להיות חלום, ולכן אינו ודאי.
אבל אם נאמר שה”אני” הוא לא בעל הכרת “אני”, אלא ישות כלשהי, הקודמת ל”אני” המודע, גם אם לא נוכל לדעת בדיוק מה אופייה של אותה ישות, אבל היא קיימת, שעל בסיס אותה ישות קיימת הישות המודעת ובעלת הכרת ה”אני”. כלומר, גם אם תתבטל הישות המודעת בעלת הכרת ה”אני”, עדיין הישות שלפניה, הבסיסית יותר, תישאר.
כל הדיון הזה נכון גם כלפי כלל המציאות, האם יש משהו מחויב המציאות? האם יש משהו שחייב להיות קיים?
כל ישות אפשר להעלים אותה. כל מה שקיים במציאות יכול להיות לא קיים. כל דבר שקיים יכול לשנות את צורתו. צורה מסוימת, במקום ובזמן מסוימים, היא יכולה להשתנות ולהעלם. אבל גם כשהצורה המסוימת משתנה ונעלמת, משהו בסיסי נשאר בעינו שקיומו מחויב.
