כשקורה משהו שלא רצינו, מחלה, הפסד, מצב נתון
עם הזמן, אם מבינים שזה מחויב, מתחילים לקבל ולהתנגד פחות.
אבל מה עם הרצון עצמו?
נניח: אתה רוצה משהו ואין אותו.
יש כאן שני סוגי סבל:
גם מהחוסר עצמו,
וגם מהרצון שלא יהיה לך את הרצון הזה.
כלומר לא רק המציאות מכאיבה,
אלא גם הרצון.
אז מה קורה אם מבינים שגם הרצון עצמו מחויב?
אם מתייחסים לרצון כמו אל מציאות,
משהו שקיים כרגע, ולא תלוי בך ,
ההתנגדות אליו פוחתת.
וכשיש פחות התנגדות יש פחות סבל.
כי בסופו של דבר,
כדי לסבול צריך להתנגד.
וזה נכון לא רק למה שקורה בחוץ,
אלא גם למה שקורה בפנים.
אז אולי השאלה היא:
האם הרצון הוא באמת “שלי”
או שהוא פשוט עוד חלק מהמציאות?
